כאילו מציאות

מאת: ביל ניסנסון

מסע התפתחות עצמית של אישה מהרצליה על רקע אירועי ההנתנקות מגוש קטיף. הניסיון לשנות את רוע הגזירה ולמנוע את הפינוי מביא את הגיבורה לבחון מחדש את הבחירות האישיות שלה.

אירועי ההתנתקות מתוארים בחוש הומור ובצורה מרתקת אני מגלים שבעצם כולנו מובלים בדרך זו או אחרת אל עתיד בלתי ידוע. הספר מאפשר לבחון את מחשבותינו מנקודת ראות אחרת, ומאתגר אותנו לבחון את אמונותינו לגבי מהות המציאות שבה אנו חיים.

לזכר אבי

זאב כרוז

שעשה כול מה שיכל כדי שכול זה לא יקרה.

תוכן העיניינים

פתח דבר – חור שחור

השבת הראשונה

העולם נשען על אי ודאות

בגדים ובני אדם

פיזיקה והשגחה אלוהית

מזל"ט מעל כפר מימון

מעבר לחור השחור

החיים מהצד השני

אמריקאים ומציאות

דבר לא נגמר

התקווה עדיין גרה כאן

"רגיעה"?

פלפלים, נגריות ועוד עסקים

מה בעצם המטרה של כול זה?

אנשים שקופים

ספור על עץ

"אמרתי לכם"

מקשיבנים

מה אני עושה כאן?

סרט כתום

כולם רוצים להיות צודקים

עכשיו מה?

סיפורי סבתה

סוף דבר – גלים ואינפורמאציה

פתח דבר – חור שחור

בפעם הראשונה ששמעתי על המושג "חור שחור" הייתי תלמידה בתיכון. המורה שלח אותי ביחד עם אלי להרצאה באוניברסיטה לתלמידים אוהבי פיזיקה.

דווקא לא אהבתי במיוחד פיזיקה באותם הימים, אבל אהבתי את המורה לפיזיקה ועוד יותר אהבתי את אלי – כך שנסיעה ביחד איתו לאנשהו, אפילו אם זה לאוניברסיטה, הייתה משימה מאוד כדאית לדעתי.

לא הייתי מוכנה בכלל למה שקרה בהרצאה.

המרצה יובל נאמן קרא להרצאתו "מדוע השמיים שחורים?" השאלה, כמובן, לא עלתה על דעתי מעולם, מה גם שהשמיים היו כחולים בעיני. חדר 5 בבניין לפיזיקה רחש כמאה תלמידי תיכון. כולנו נכבשנו לחלוטין בקסם ההרצאה. ישבנו שם כשלוש שעות, מעולם לא שמעתי משהו כה מרתק. כמעט ולא הבנתי דבר. יובל נאמן דיבר על היקום - כיצד הוא נוצר, תיאוריית המכנסיים, חורים שחורים, ענקים לבנים, איינשטיין, חומר, אנטי חומר. כשחזרתי הביתה, אחרי חצות, הערתי את אמא שלי ובמשך חצי שעה ניסיתי לשחזר באוזניה את עיקרי ההרצאה. חודשים התהלכתי ברחובות כשאני משחזרת משפטים מההרצאה ומנסה להבינם. 

לאחר שסיימתי תואר ראשון בפיזיקה , חלקים מההרצאה היו מובנים יותר. יובל נאמן תיאר מצב של גרביטציה גדולה כל כך עד שגם האור אינו יכול להימלט ממנה ומכאן השם היפה שבחר להרצאתו.

כוח המשיכה של כדור הארץ מספיק כדי למשוך אליו מטאורים שעוברים קרוב מדי, אבל הכדור היפה והכחול שלנו בהחלט מחזיר חלק גדול מאור השמש שפוגע בו. כך גם הירח ויתר הכוכבים במערכת. כדי שהשמש תהפוך לחור שחור (אל דאגה, לא נראה לי שהשמש בכיוון הזה),  כל המסה שבשמש צריכה להתכווץ לתוך נפח קטן מאוד. כאשר המסה צפופה מערך מסוים, שאין לי מושג מהו, כוח המשיכה חזק מספיק מכדי למנוע את האור מלהימלט וכל אור שנאיר על גוף כזה ייבלע בתוכו, כמו בתוך חור שחור. 

אבל אנחנו יודעים, שהמשמעות של האור הזה היא אינפורמציה ושמתוך חור שחור לא יכולה להיפלט שום אינפורמציה. וכך נוצרת המיסתוריות של המושג "חור שחור" - מקום שמִטבע הפיזיקה איננו יכולים לדעת עליו דבר. אם היינו מגלים משהו מתוך החור השחור, החור השחור היה מפסיק להתקיים.

כן, זה מוזר.

אני מדמיינת כאילו החור השחור הוא בעצם מעבר ליקום אחר. יקום שרק הנקודה האחת הזאת מקשרת בינינו. אני תוהה האם האנשים ביקום השני רואים את הצד השני של החור השחור כענק לבן, ההיפוך של חור שחור? או אולי זה נראה גם מהצד שלהם כחור שחור? יש תיאוריות כאלה, אבל הן בגדר מדע בדיוני, כי הרי איך נוכיח את התיאוריות שלנו כאשר האינפורמציה איננה יכולה להגיע אלינו?

א. השבת הראשונה

השבת הראשונה בבית של דני ואורנה נראתה לי כמו יום שאין לו סוף. הגעתי אליהם ביום חמישי והשבת פרצה תיכף ומיד. הם הרי לא ביקשו לארח אותי וככל שהשתדלתי להצטמצם לחלק קטן מביתם המרווח, השבת בבית דתי לא מאפשרת להתרחק. 

את אורנה פגשתי פעמים מעטות לפני כן. היא הייתה מאוד עסוקה בעבודתה כרכזת החינוך בנווה דקלים. היא היתה אחראית על העסקתם של כמויות אורחים, מתנדבים וילדים ששהו  בגוש קטיף בימים שלפני ההתנתקות. היא עבדה מבוקר עד ערב, כולל ביום שישי. בבוקר יום שישי פגשתי אותה לרגע במטבח שלה, כשניסיתי להכין קפה. היא הראתה לי בזריזות היכן מונחים הדברים. בצהריים יניב אמר לי שלא כדאי להסתובב במכנסיים כל כך קצרים מחוץ לחדר של תמר. את דני עדיין לא פגשתי. הגבלתי את עצמי לחדר של תמר ולגינה. הבית רחב ידיים וחדר השינה של ההורים נמצא באגף נפרד. השתדלתי לצמצם את קיומי עד כמה שאפשר. עצם נוכחותי בבית כבר פוגעת בפרטיותם של האנשים והשתדלתי לא להוסיף על כך.

היה ברור לי שאני משונה בעיניהם, אבל לא היו לי כלים כדי להעריך עד כמה. הם נראו לי אנשים מאוד עדינים, שהשתדלו לא לפגוע בי ולא להגיב ישירות על לבושי ועל התנהלותי. הבחנתי במבטים סקרניים ובחיוכים כבושים של הדס, בתם בת התשע. גם רותם בן החמש, הביט בי לפעמים בתמיהה, מנסה להבין מי אני ולמה אני שם, אבל לא שואל.  מההערה של יניב לגבי המכנסיים, הבנתי שעלי לשים לב לצניעות בתוך הבית גם כשאף אחד מהמבוגרים לא נמצא,  בגלל הילדים הקטנים. האנשים האלה נתנו לאישה זרה לגמרי מיטה נקייה ומסודרת בחדר ממוזג וגישה נוחה וחופשית לשירותים ולמטבח מלא כל טוב. הייתי אסירת תודה ושאפתי להשביע רצון. לא העליתי בדעתי כמה מהר אסתגל וארגיש נוח בביתם.

אבל לא בשבת הראשונה.

ביום שישי התרחקתי מהבית. תמר עבדה במטבח ותהילה הבת הגדולה שהתחתנה לא מזמן, באה לעזור לה. אורנה הלכה לעבודה. הבנים המבוגרים של אורנה הגיעו לחופשה מהישיבה, שבה הם לומדים, ביום חמישי. לא הייתי שייכת ולא רציתי להפריע. בבית של שמונה ילדים, קשה להבדיל מי זה מי ואין מה להתחיל לשאול על השמות - בין כה וכה יש לי זיכרון רע לשמות ואין לי שום סיבה להטריד את הילדים.

נסעתי לשירת הים וביליתי בים עם דרורה עד לשעות אחר הצהריים.

כשחזרתי, שולחן השבת מילא את כל רוחב הסלון הגדול. במשך השבוע השולחן נראה כמו שולחן אוכל גדול רגיל מעץ כהה וכבד, שתריסר אנשים יכולים לשבת מסביבו ברווחה. מתברר שהשולחן הזה מסוגל להיפתח ולאפשר ישיבה נוחה לשלושים איש בערך. 

היה ברור שאני מוזמנת לארוחת השבת. זאת לא שאלה בכלל. בנווה דקלים אי אפשר לאכול בשבת מחוץ לבית. ניכר היה מכמות הכיסאות שמוזמנים גם אורחים נוספים. הספקתי להתרחץ וללבוש חולצת חג שהדס נתנה לי. אורנה הזמינה אותי להדליק איתה נרות שבת ושמחתי לעשות זאת. סיפרתי לה על סבתה של אבא שלי שאני נקראת על שמה, סבתה בילה. שנים לא חשבתי על הסיפור הזה. גם  אמא של סבא שלי, שחיה בשנות ה-30 בתל אביב לא נעלה את הדלת, כמו אורנה.

זה תמיד הרגיז את כלתה, סבתה סימה. "ייכנס גנב וייקח לך את הדברים היקרים שלך." 

"אין לי דברים יקרים ואין לי סיבה לנעול את הבית," הייתה התשובה.

לא הכרתי את סבתה בילה, היא נפטרה כשנתיים לפני שנולדתי. "היא הייתה אישה צדקת," הסבירה לי סבתה סימה וכדי להמחיש לי מה פירוש "צדקת" היא סיפרה לי את הסיפור הבא:

"פעם אחת, כשהיא יצאה מהבית בלי לנעול את הדלת, החבאתי לה את פמוטי הכסף היקרים  שלה, את אלה שקיבלה לחתונתה מהוריה ברוסיה. כשחזרה, אמרתי לה: 'את רואה מה קורה כאשר לא נועלים את הדלת? הנה נכנס גנב ולקח לך את הפמוטים'. התשובה של סבתה בילה הייתה: 'אין דבר, אני מקווה שבפמוטים האלה הוא ידליק נרות שבת'." 

בגוש קטיף האנשים דומים לסבתה בילה. אין להם חפצים חשובים מדי והם לא מרגישים צורך להשתדל לשמור על חפציהם ולכן אין סיבה לנעול את הדלת. מה שמשונה בכל זה, זאת העובדה שגם אין גנבים. 

בערב הלכתי עם תמר ועם החברות שלה לבית הכנסת. הלכנו ברגל בדרך לא ארוכה במיוחד כשבנות נוספות מצטרפות אלינו בדרכינו. שמתי לב שהבנות שהצטרפו מגניבות אלי מבטים מחויכים. 

"כאן פגעה פצצת מרגמה (פצמ"ר) לפני שבועיים, "הראתה לי תמר בית עם גג חדש, שכלל לא הורגש שקרה בו משהו. 

"נעמי, חברה שלי, גרה כאן," אמרה תמר. "היא הייתה בבית כשזה קרה. היה לה מזל גדול. תמיד יש כאן בנווה דקלים מזל גדול. נפלו כאן מאות פגזים ואף אחד לא נפגע".

"השם ישמור," אמרתי, כי זה מה שכולם אומרים כאן כשמדברים על הפצצות.

בנווה דקלים רחבה גדולה ובה ארבעה בתי כנסת - ספרדי, אשכנזי, תימני ועוד אחד, אמריקאי, שזה סוג של בית כנסת אשכנזי, אבל לא בדיוק. תמר ואני נכנסנו לבית הכנסת הספרדי, שבו מתפללים גם דני והאחים של תמר. עלינו למעלה לעזרת הנשים. היו הרבה מתפללות, אבל לא היה צפוף. תמר נתנה לי סידור ואני הקשבתי לתפילה ועקבתי אחרי המילים בספר. הדס לא חיכתה לסוף התפילה. אחרי כחצי שעה, כשהחליטה שהתפללתי מספיק, ירדנו לרחבה שבין בתי הכנסת. הרחבה הזאת היא מקום המפגש הראשי. מאות אנשים עמדו שם ושוחחו. חשבתי שעדיף לתמר להצטרף בלעדיי אל חבורת הצעירות שעמדה שם. 

"אמצא את הדרך חזרה בעצמי." אמרתי לה, "אל תדאגי לי."

חזרתי לבדי  דרך השבילים האחוריים שבין הבתים. מסביב הייתה דממה כמו ביום כיפור. ניתן היה לשמוע את רחש הים שנמצא כשני קילומטרים משם ומשתרע לכל רוחב האופק. רוח קלה נשבה. היה נעים. ברוב הבתים דלק אור. בתים אחדים היו נתונים בחושך מוחלט, אולי האנשים עזבו? בכמה חצרות עמדו מכולות גדולות, רמז למתרחש. כשהגעתי הביתה השולחן היה ערוך לכשלושים איש, אך איש לא התיישב עדיין ליד השולחן. רק כשדני והבנים חזרו מבית הכנסת התיישבו כולם לאכול. אני כבר הייתי מאוד רעבה. דני ישב בראש השולחן כשבניו ואורחיו מסביבו. אני ישבתי לא רחוק מאורנה והשתדלתי שלא יראו עלי שזו הפעם הראשונה שלי בארוחת שבת בבית דתי. למען האמת, אף אחד לא הסתכל עלי במיוחד. בקושי הצלחתי להתאפק ולא לשלוח יד אל האוכל לפני שמותר לעשות זאת - נטלנו ידיים, דני ברך על היין ואחר כך על הלחם, שתמר אפתה בעצמה הבוקר. נישאו כל מיני ברכות ואפשר היה לאכול.

הטקס העניק כבוד לאוכל. עכשיו הייתי פחות רעבה והצלחתי לא להתנפל על האוכל.

למרות ריבוי האורחים ליד השולחן, אורנה לא נראתה לחוצה. האורחים, הילדים וגם היא - כולם זרמו הלוך ושוב עם המנות ועם הכלים המלוכלכים. זו לא נראתה עבודה קשה - המנות היו מאורגנות מבעוד מועד ורק היה צריך להניח אותן על השולחן. רק אחרי השירה בסוף הסעודה התחילה שיחה. השיחה עסקה בנושאים הקשורים לתורה. חשבתי שבוודאי ינסו לקשור את השיחה לאירועי השעה, אבל זה לא קרה. דני שאל את הבנים שאלות, לא כמו בבחינה. השאלות היו רטוריות - בהתחלה שאל ובהמשך ענה. גם לאחד הילדים הייתה שאלה כזו וכולם הקשיבו ברוב קשב. כל זה יצר אווירה שלווה ומרוממת. רק אני ישבתי שם, מתפלאת איך לא מדברים בכלל על כך שבעוד שבועות ספורים מתכננים לסלק אותם מהבית היפה והמרווח הזה, שהשיגו בעמל של כמעט שלושים שנה. מה הם יעשו עם השולחן הגדול והיקר הזה?

בסוף, השלווה של האחרים הדביקה גם אותי. ישבתי  על יד השולחן, בין אנשים שלא היכרתי, שותקת, מפצחת מעט גרעינים, מקשיבה לשירים לא מוכרים ולשיחה שאינני צריכה לומר בה מילה והתמלאתי בשבת.

למחרת התעוררתי מוקדם כרגיל ולא הבנתי מה בעצם אני אמורה לעשות עם עצמי עד הערב. בלי לדבר בטלפון, בלי לנסוע במכונית לרחוץ בים - הוא נראה לי רחוק מדי בשביל להגיע אליו ברגל, בלי לפתוח רדיו או טלוויזיה (אצל דני ואורנה, הטלוויזיה מחוברת רק לווידיאו של הילדים ולרדיו מאזינים לעיתים רחוקות ביותר), בלי לקנות כלום, בלי לשבת בבית קפה או במסעדה. בלי לפתוח את המחשב, אפילו בלי לכתוב בפנקס שלי או לצייר.

"אסור ליצור בשבת," הסבירה לי אורנה, כששאלתי למה מותר להוריד את הכלים מהשולחן ולרחוץ אותם, אבל לא מפעילים את מכונת הכלים עד לצאת השבת. בשירותים, נייר הטואלט כבר היה חתוך. חשבתי שחבל שאבזבז מהנייר החתוך ולכן השתמשתי בנייר מתוך הסליל. אבל מאוחר יותר, כשחזרתי לשירותים, הסליל לא היה והבנתי את הרמז שזה לא בזבוז, אלא להפך, גם אני מתבקשת להשתמש בנייר החתוך מראש.

בבוקר, במטבח, עוד לפני שמישהו מבני הבית התעורר, תהיתי איך שותים קפה חם בלי להרתיח את המים? ראיתי את ארוחת הצהריים בשני סירים על פלטת השבת. לא רציתי לקלקל שם משהו וגם להסתבך בענייני בשר וחלב, אז שתיתי כוס מים מהצד החלבי ופרסתי לי פרוסה מעוגה שעמדה שם ויצאתי עם הטלפון הנייד שלי לטייל מחוץ לבית.

העולם היה נתון בדממה מוחלטת.

חשבתי שכדאי לעבור אצל יניב, שהתגורר במשרד של ידיד שלנו. היו איתו כמה צעירים חילוניים ובוודאי אוכל לשתות קפה איתם. הלכתי בדרך הארוכה מסביב לישוב. הדרך הובילה לגבעת חול - כנראה מתכוונים להקים שם פארק - חשבתי, כשהבחנתי בכמה עצים נאבקים ביובש, פזורים על הגבעה. עדיין הטבע היה חזק  מהם. בסוף תמוז רוב הצמחים בפארק הם שיחים שרדניים בני המדבר, שמתעלמים מהעצים דורשי ההשקייה בגומותיהם.

בדממה יכולתי לשמוע לטאה מתרחקת כשהבחינה בדמותי המתקרבת. סימני הרגליים על החול גילו לי היכן היא מסתתרת, עומדת ללא תנועה מאחורי שיח יבש, מתבוננת בי, שוקלת אם עדיף לברוח שוב או מוטב לה להישאר. התרחקתי משם בשקט, אין טעם לטרטר לטאות בבוקר שבת כה שקט.

הפס הכחול של הים התגלה במלואו מעבר לירוק של הדקלים והגומא של השמורה הגדולה של ה"מואסי" (הביצה בעברית).  לא יותר מעשרים דקות הליכה, פחות מחמש דקות במכונית, אבל שבת... 

חייגתי הביתה. כבר אחרי עשר ודובי בטח ער.

הקול היה מרוחק מאוד. הסברתי שאני חייבת לכבות את הטלפון כי שבת ולכן התקשרתי כדי להגיד את זה. 

"בסדר," אמר דובי וניתק. 

שוב חזרה הדממה.

 בשקט הזה שמעתי לפתע את פעימות ליבי. 

חשבתי על הא.ק.ג. שלי בבדיקות  שעשיתי לאחרונה. הייתי מופתעת שבגרף אף פעימה איננה  זהה לזאת שלידה. אצל אמא שלי שסובלת מפרפורים זה הגיוני. בבדיקות הא.ק.ג  שלה יש כול מיני סוגי פעימות., לא ידעתי שגם אצל אנשים בריאים עם פעילות לב תקינה לחלוטין - כל פעימת לב נראית אחרת מחברתה. 

מתברר שרק כאשר הלב פועם את פעימותיו האחרונות, הפעימות נראות זהות, כאילו פועל רובוט. למעשה זהו אחד הסימנים למוות המתקרב.

עובדה זאת הולמת גם את עיקרון אי הוודאות. הפיזיקאית שבי התעוררה עוד יותר, למרות מנוחת השבת. העולם שלנו, חשבתי, מורכב מפרטים שלכל אחד ואחד זהות משל עצמו. והכול מתחיל מהחלקיקים המרכיבים אותו.

לו החלקיקים היו זהים לחלוטין, העולם היה מתנהל כמו שעון שוויצרי. לא היה בו מקום לרצון חופשי ולתודעה.

השקט של שבת התחבר לי עם האלוהים ועם החלקיקים. הבורא מחובר ומוכל בכל פרט ופרט שמרכיב את העולם. העולם שאנו חווים הוא צירוף של חלקיקים והביטוי שלהם. אבל גם אנו-עצמנו ביטוי של חלקיקים, אז מה ההבדל בין מה שאנו חשים כ"עצמנו" לבין העולם שמחוץ לנו? אולי ההבדל נוצר רק בגלל המחשבה. 

השבת מאפשרת לעזוב את עולם המחשבה ולהתחבר לעולם עמוק יותר.

הדרך הובילה לירידה מהגבעה ואל הקרוואנים של הזוגות הצעירים. תהילה הבת של אורנה ואליצור בעלה גרים כאן, הקרוואן שלהם נראה מטופח. רק חודשיים וחצי הם כאן והגינה פורחת: עץ זית, עץ אבוקדו, שלושה עצי צאלון, פרחים בחום הזה - זוג צעיר ומאושר מטפח את ביתו. יש חמישה קרוואנים נוספים, משפחה מלוד עם שבעה ילדים שבאו לתמוך בתושבים ושני זוגות צעירים מהישיבה. גם אליצור מהישיבה, אך הוא התחתן עם תהילה ועכשיו הוא בן המקום. הישיבה נמצאת כמעט ממול הבית של אוחיון ומוקפת גדר. כשאליצור מספר לי על הישיבה שהוא לומד בה ואני אומרת "זאת שמאחורי הגדר," הוא מיד מתנצל - אחרי הפיגוע בעצמונה החליטו לגדר את הישיבה. מימין לקרוואנים ישנו שטח אדמה מיושר, שבאמצעו שביל רחב מכורכר, תשתית לעוד שישים קרוואנים, כך סיפרו לי. המתנ"ס הגדול של גוש קטיף נמצא מעבר לגבעה הקטנה והמשרדים, שבאחד מהם ישן יניב, נמצאים משמאל.

במשרד לאיכות הסביבה, שאותו מנהל עופר, חבר מרכז הליכוד, שגר בגוש קטיף. ישנים יניב וצעירים נוספים מבית"ר ומהליכוד שהגיעו לתמוך בתושבי הגוש. לא ניכרה כל תזוזה בשטח.

"הם בוודאי יבלו את השבת בשינה," חשבתי ולא היקשתי בדלת.

המשכתי משם אל התחנה הראשית של האוטובוסים. לא ראיתי נפש חיה. ירדתי למרכז המסחרי. הכול היה נטוש. רק אתמול הייתי כאן עם המון אנשים. עכשיו אפילו העיתונאים אינם.

היו לי בתיק בקבוק דיאט קולה קטן וחבילת שקדים. התיישבתי על הדשא ולקחתי עיתון למגזר הדתי שהיה זרוק על הדשא. הבטתי שוב בשעון - עדיין לא 11.00. איך מעבירים יום שלם? 

המזל"ט, חשבתי פתאום, המזל"ט לא עובד היום! התרגלתי כל כך לשמוע את זמזומו הקבוע מעל העיר ורק עכשיו קלטתי שהזמזום נעלם לכבוד שבת. עברתי לאט על העיתון ושמחתי לגלות שאת המכתב השנון במדור "קוראים כותבים" כתבה אדווה, חברה   שהכרתי בכפר מימון. אז, היא סיפרה לי שהיא מקשיבה לחדשות ולפרשנים ורושמת לעצמה הערות. את המחאה שלה היא מביעה בכתיבת תגובות לעיתונים. מכתביה קשורים בעיקר להתנהלותם של אנשי תקשורת. המשימה הקשה הזאת, דורשת מאדווה להקשיב לרדיו ולשמוע את האנשים האלה מדברים והיא עושה זאת בנאמנות מבוקר עד ערב. אני מעדיפה את הדרך השנייה, להתעלם לגמרי מהאנשים שאומרים דברים מרגיזים. 

בהרצליה בשבת, אחרי הטיול עם הכלבים, כבר הייתי מספיקה להניח את האוסובוקו בסיר, לערוך את השולחן לאורחים, להכין חצילים, קינואה, פולנטה ותרד. בעשר וחצי דובי ואני היינו קופצים לבית קפה לשתות קפה עם אח של דובי ועם אשתו - הכרנו כמעט את כל האנשים בבית הקפה. כשחזרנו, הכנתי סלט, עוגה ומנה אחרונה. כשדובי נסע להביא את אמא שלי, סדרתי את השולחן הגדול שבפרגולה  לחמישה עשר האנשים שעמדו להגיע. אחרי הארוחה קפצתי לסדר משהו בבית של עוז, כי רק בשבת יש הזדמנות לזה. אחר כך הסעתי את אמא שלי לאחותה - כל שבת היא מבלה שם. כשחזרתי, פיניתי מכונת כלים אחת והכנסתי את השנייה והתיישבתי ליד המחשב לעבור על  כל הבשורות הרעות שלא הספקתי לראות השבוע. לאורך כל היום מכונת הכביסה והמייבש עבדו, כי אצלנו בבית את הכביסה עושים בשבת. לפני שהלכתי לישון הספקתי גם לקפל את הכביסה, אבל זה כבר קרה אחרי שהשבת נגמרה.

חזרתי לבית של אוחיון בשעות הצהריים המוקדמות. לא ידעתי באיזו שעה אוכלים צהריים. תמר, אורנה ותהילה ישבו במטבח, שותות קפה ומפטפטות – הצטרפתי אליהן לארוחת בוקר מאוחרת. בבית לא היה חשמל. אחד המזגנים כנראה הקפיץ את הפקק.

"אני יכולה לסדר את זה," הצעתי.

"מה פתאום," פסק דני, "את אורחת כאן."

היה חם מכדי להישאר בחדר של תמר כשהמזגן לא פועל. לקחתי את הארי פוטר, יצאתי לדשא בחצר, נשכבתי תחת עץ האנונה וסוף-סוף הבנתי מה עושים בשבת. לא עושים שום דבר. נחים וזהו. נשארתי בחוץ על הדשא. לא נכנסתי לסעודה השלישית. השמש ירדה לאט והכוכבים יצאו במלוא תפארתם ומילאו את השמיים. הייתי מה שאני באמת, גרגר אבק אחד בקוסמוס.

ב. העולם נשען על אי ודאות

 

"ימי החרפה," כתבתי אז, "יומן של מתנגדת התנתקות (נסיגה) ימנית חילונית מהרצליה פיתוח." וכך נפתח היומן: במקרה אני מתחילה את היומן היום – 13.07.05 – בדיוק היום החליטו לסגור את הגוש.

אתמול היה פיגוע בנתניה וזה ממש מתאים להגיב  על כך בסגירת התושבים היהודים בעזה.

אני מנסה לא להתלהם, אבל הרי זאת הסיבה שהחלטתי לכתוב את היומן.

כמו ילדה בגיל ההתבגרות לשפוך כאן את ההרגשות. לתאר את מה שאני לא יכולה לומר. להניח את המחשבות על הנייר שיפסיקו לטרטר לי בראש. 

סגרו היום את גוש קטיף ואני ניסיתי לא לחשוב על זה. התאמצתי לפתור סודוקו קשה וזה לקח לי שעה. 

רוב הימים אני מבלה במאמצים להכניס את הראש לחול, להחביא את עצמי מהמאורעות סביבי. משחק הברידג' שהתמכרתי אליו הוא אחת מהצלחותיי הגדולות. אם אוסיף על זה גם את הסודוקו וביתר הזמן אשחק סוליטר במחשב, אהיה מסודרת ורוב הזמן אוכל לא לשמוע, לא לראות והעיקר לשתוק, כמובן.

כמו שלושת הקופים, אחד מסתיר את העיניים, השני סותם את האוזניים והשלישי עם יד על הפה. אבא שלי אהב מאוד את שלושת הקופים האלה ותמיד קנה ציורים או פסלים שלהם ואמא הייתה מתעצבנת מזה.

בכל זאת אני יורדת מהפסים. האינפורמציה מגיעה אלי בכל מיני צורות. אני יודעת הכול.

האם באמת? כפיזיקאית אני יודעת יותר על האי ידיעה מאשר על הידיעה. או כמו שהפיזקאים קוראים לזה האי ודאות. אני אוהבת את המושג "אי ודאות", בשבילי זהו הבסיס  המאפשר התפתחות לעתיד אין סופי, להגעה לכיוונים בלתי צפויים מראש ולהמשכיות. לדעתי הדבר זהו הדבר החיוני ביותר שקיים בטבע מסביבנו. אי הוודאות היא אינהרנטית, היא חלק בלתי ניתן להפרדה מהדבר הזה שאנחנו קוראים לו מציאות. 

לפי הפיזיקה המודרנית קיים בהכרח מקום בלתי נגיש, אפור ומסתורי. מקום שככל שנלמד ונחקור ונחכים לא נוכל לדעת  את האינפורמאציה המלאה עליו. הידע מה קורה במקום זה סגור בפנינו בצורה מוחלטת. "עיקרון אי הודאות" זה השם הנפוץ בפיזיקה לתאוריה הזאת.

מבחינתי, רק בזכות אי הוודאות כדאי לחיות בעולם הזה בכלל.

בתחילת המאה, כאשר הפיזיקאים חשבו שהעולם פועל לפי הפיזיקה של ניוטון, היה אפשר לתאר את העולם כמכונה. אמנם המכונה הייתה גדולה מאוד-מאוד והיה בה מספר עצום של חלקים, אבל מחוץ לעניין הגודל, הכול היה נראה פתור לפיזיקאים של תחילת המאה.

מספיק לדעת זה את המיקום ואת המהירות של כל חלקיק וחלקיק בעולם או ביקום ומשוואות התנועה של ניוטון יוכלו לנבא בדיוק מוחלט את כל מה שיקרה לכל חלקיק וחלקיק. 

 למען האמת, לא כל הפיזיקאים  חשבו כך. אנרי פואנקרה, בספרו "על מדע ושיטה",  שאל את עצמו שאלות כגון: איך נוכל לדייק כאשר מספרים בחישוב שלנו כמו פאי או שורש מ-2 הם מספרים לא רציונליים, כלומר צריך אין סוף מספרים אחרי הנקודה עשרונית כדי ליצג אותם.

"אם  אי אפשר לדייק אז כיצד יכולה להיות ודאות?" הוא שאל. פואנקרה תיאר גם את התלות החזקה של משתנים במשוואות לא לינאריות, בדיוק של הנתונים. במילים אחרות התוצאה הסופית במשוואות כאלה יכולה להשתנות מאוד אם נחשב בעזרת 10 ספרות אחרי הנקודה של פאי, או תשע ספרות... אבל הרי אין גבול ללמספר הספרות... 

הרעיונות האלה חדרו לעולם המתמטיקה המוחלטת של הפיזיקאים, רק כעבור כמעט מאה שנים, כשבחוסר רצון קיבלו על עצמם הפיזיקאים את רעיון הכאוס. 

בתחילת ה-120, הפיזיקאים האמינו שהם כמעט מבינים לחלוטין איך העולם עובד. שתי בעיות הטרידו אותם. האחת - הניסוי של מייקלסון ומורלי למדידת מהירות האתר. הניסוי הזה הראה שלאתר אין מהירות, או שאולי אין בכלל אתר? רוב המדענים חשבו (כרגיל) שהניסוי איננו מדויק מספיק. 

הבעיה השנייה הייתה התפלגות הקרינת של גוף שחור (לא חור שחור). מתברר שהספקטרום, כלומר סדרת אורכי הגל של הקרינה מגוף שחור, לא התאימה למשוואה שהתאימה לתאוריה לגבי קרינה זו.

שתי בעיות אלה, שפתרונן היה אמור לגלות לפיזיקאים איך בדיוק העולם עובד, התגלו כבעיות שהפכו לחלוטין את המדע. את הבעיה הראשונה פתר אלברט איינשטיין, שקבע שמהירות האור מוחלטת. במילים אחרות: שום אינפורמציה אינה יכולה לנוע מהר יותר ממהירות האור, שהיא בסביבות שלוש מאות אלף קילומטרים בשנייה. ההנחה הזאת של איינשטיין, שמהירות האור מוחלטת,  לא מותירה ברירה אלא לקבל שהזמן, המרחק והמסה אינם ערכים מוחלטים, בניגוד להנחות הפיזיקה הקלאסית.

את הבעיה של קרינת גוף שחור פתר מקס פלנק. הוא הראה שאם נשנה במקצת את המשוואה התיאורטית לגבי התפלגות הקרינה ולא נאפשר  לכמות האנרגיה שמופיעה במשוואה  להיות קטנה כרצוננו - כלומר נניח שיש מנת אנרגיה הקטנה ביותר,  קוונט אנרגיה הוא קרא לכמות זאת - אז המשוואה תתאר בדיוק את התפלדות הקרינה בניסיון.

פלנק (שעל שמו נקרא הקבוע במשוואה הנ"ל) לא התיימר לתת  הסבר תיאורטי, הוא פשוט הראה עובדה מתמטית, אמפירית, שטוענת: "הנוסחה הזאת שבה האנרגיה יכולה להיות רק בקוונטים, היא הנוסחה המתאימה לגרף של הספקטרום במציאות."

קופרניקוס, מאתיים שנה קודם, נקט שיטה דומה. הוא הראה באופן מתמטי שלו היינו שמים את השמש במרכז ואת כוכבי הלכת מסביבה, היה ניתן להסביר בקלות  את מסלולי כוכבי הלכת הנראים מסובכים ומורכבים כאשר התיאוריה קובעת שכדור הארץ במרכז.

לפיזיקאים היה קשה לקבל עובדה זאת.  אם האנרגיה יכולה להיות רק בקוונטים ואיננו יכולים להקטינה כרצוננו, אז איננו יכולים למדוד גם את מיקום החלקיקים וגם את המהירות שלהם. במילים אחרות: בעולם שבו האנרגיה באה בקוונטים, אין אפשרות לדעת בו זמנית היכן נמצא חלקיק וגם מהי מהירותו. מכאן יוצא, שגם באופן תיאורטי, לא ניתן לקבל אינפורמציה מדויקת כרצוננו גם לגבי מיקום החלקיק וגם לגבי מהירותו. עובדה זו מבטלת מהיסוד את ההנחה הבסיסית של המכניקה הקלאסית.  משוואות התנועה של ניוטון אינן יכולות לנבא מה יקרה לכול חלקיק וחלקיק, כי תנאי ההתחלה אינם ידועים. האינפורמאציה הזאת נסתרת לא רק מבחינת יכולתינו כבני אדם, אלא מתוך המהות של הטבע בו אנו חיים.

פשוט  לא קיימת אינפורמציה כזאת. העולם עובד אחרת. העולם נשען על אי ודאות.

ג. בגדים ובני אדם

בסוכות נסעתי לבקר את משפחת אוחיון בעין צורים. זאת הייתה גם הזדמנות לפגוש את תמר ואת יאיר, התינוק שלה. כיף לראות את תמר אמא. כשישנתי בחדרה, על המיטה של תהילה אחותה, שהתחתנה זמן קצר קודם, תמר עוד הייתה ילדה. היא סיימה את התיכון באותה שנה. תמר טיפלה בי - באישה המבוגרת שחדרה לחדרה בימים האחרונים של ביתה, של העיר בה חיה, של כל עולמה - בחביבות מהולה בסקרנות. אני חושבת שלא הזדמן לתמר להכיר אישה חילונית לפני כן. 

"הכי טוב שתלבשי את החולצה הזאת," היא הושיטה לי חולצה לבנה ששלפה מתוך הארון. "תבדקי אם זה טוב עלייך." זה היה בערב שבת הראשון בביתה של משפחת אוחיון.

"מה לא בסדר בחולצה שלי?"

תמר התקשתה לענות. היא לא רצתה להעליב אותי. החולצה שלי, מפשתן לבן, הייתה שקופה. מעולם לא שמתי לב לזה קודם.

בעצם, אף פעם לא הצלחתי להתלבש כמו שצריך מבחינתם. בחתונה של תמר לבשתי חולצה מבד לא שקוף, אך החולצה הייתה צרה מדי והכפתור כמעט התפוצץ. חבל שלא שמתי לב לזה בזמן. בתמונות זה לא נראה טוב. "חילונית", היה כתוב עלי מכל עבר.

אני לא זוכרת מה לבשתי בסוכות, אבל משפחת אוחיון כבר התרגלה ללבוש המשונה שלי, כך שגם אני הפסקתי לשים לב. באותם הימים חיברתי הרצאה שניסתה להוכיח שחלקיקי היסוד אינם זהים זה לזה, מאחר שלכל אחד מהם היסטוריה ייחודית. מתברר שאם מקבלים את התיאוריה הזאת, אז אין מנוס מלהניח שהעולם שבו אנו נמצאים וכמובן אף אנחנו וכל המציאות שאנו חווים, הם ביטוי של חלקיקי יסוד האלה - בדומה לגלי ים, שהם ביטוי לתנועות של פרודות המים המרכיבות אותם. 

בקבלה כתוב שהעולם עשוי מאותיות. "אותיות זה כמו אינפורמציה," אני מסבירה את עצמי לדני. השיחה קולחת בכיף. נראה שדני מבין בדיוק מה אני מנסה לומר. 

"מותר האדם מן הבהמה, אין," אני מצטטת ודני מוסיף: "כתוב מותר האדם מן הבהמה אין, מלבד הנשמה היתרה." מבחינתי הנשמה היתרה היא אותו חלקיק יסוד ייחודי, ששייך אך ורק לאדם הנושא אותו. הדבר היחיד הנצחי. המקום הזה שאיננו מוגדר על ידי הגוף הפיזי. אני יכולה לדמיין למה מתכוונים במילים האלה,  על מה מדובר. אני חושבת על  הפילוסוף היווני סוקרטס, שחי לפני יותר מאלפיים שנה וחקר מהי הנשמה היתרה. סוקרטס שתה את כוס הרעל בעוד תלמידיו בוכים מסביבו והחל לתאר את הרגשתו: "אינני חש ברגליי," אמר, "אך נשארתי אני. הרגליים זה לא אני. אינני חש בידיי," הוסיף לאחר כמה דקות, "אך אני עדיין כאן." כך תיאר את הרעל, הגורם למוות להתפשט בגופו, שלב אחר שלב. "כבר אינני יכול לראות, אך העיניים זה לא אני." לבסוף אמר: "לשוני כבדה. עוד מעט לא אוכל להוסיף לדבר, אבל אני עדיין לגמרי כאן." זהו מוות מתוך מודעות מלאה. מוות של חוקר, פילוסוף. בזמנים קשים מאוד, כשאינני מצליחה להירדם, אני מנסה לדמיין את ההרגשה של סוקרטס לפני מותו.

אבל זה לא ממש אותו דבר. כדי להצליח להרגיש את זה, צריך באמת לוותר על הכול. ממש כמו אדם ההולך למות, אין טעם באף דאגה אחת. קשה לי לוותר על הדאגות שלי, על תחושת השליטה ולכן אני אף פעם לא מצליחה להרגיש את הנשמה היתרה. רק פעם אחת זה קרה לי, כשפסיה – חברה שלי, ציירת מניו יורק - מתה בגיל ארבעים ושבע מסרטן. על רקע רעש איום בביתי - שיפוצים לאחר  שריפה - חשבתי עליה. תהיתי האם היא מסוגלת עכשיו, מתוך מודעות לכך ששעותיה ספורות, למצוא שלווה? להניח לכל הדברים שהיא כה דאגה לגביהם?

חשבתי על עצמי. האם אני יכולה לוותר על דאגותי?  חשבתי על דנה, בתי הקטנה שהייתה אז בת חמש. האם אצליח לוותר על הדאגה כלפיה ולדעת שהיא תסתדר גם בלעדי? כנראה באמת ויתרתי כי באותו רגע נסחפתי לעבר משהו מדהים,  כאילו גופי נותר על הספה ואני ראיתי את עצמי מלמעלה, אפופת תחושת שלווה. זה לא היה דומה לשום דבר שהכרתי. ואז המוח שלי שאל: "האם אפשר לחזור?" באותו רגע חזרתי אל הרעש הנורא שבביתי.

אירוע אחד כזה מעיד על היתכנות. אני יודעת שזה נמצא אבל אני לא יודעת איך להגיע לשם.

הסוכה רחבת ידיים. 

"סוכה טובה יותר מהסוכה בנווה דקלים," צוחק דני וקוטע את הרהוריי. 

"את יודעת למה יושבים בסוכה? כדי שהאדם ידע שביתו זה לא מבצרו, אבל אנחנו הרי למדנו היטב את השיעור הזה." 

"את עושה משהו עם הפוליטיקה שלך?" הוא שואל. 

"יצאתי מזה," אמרתי בהחלטיות. "את הזמן שהקדשתי לזה, אקדיש עכשיו לפיזיקה." 

 

 

ד. פיזיקה וההשגחה האלוהית

אני לא מצטערת ששמי מתנוסס על מאמר הנושא את השם "האם לחלקיקים אלמנטריים יש קיום אובייקטיבי." ולא מפריעה לי מנת  הזלזול שקיבלתי בשפע מהחברים הפיזקאים שלי. זה טבעי בעיני. אני יודעת שלא עשיתי מספיק כדי להוכיח את הרעיונות האלה בשפה שהם רגילים לחשוב בה. גם לא נראה לי שאוכל לעשות זאת.  אני לא הראשונה שחשבתי מחשבות אלו, למעשה רוב המאמר מתבסס על מאמרים שכתב דיוויד בוהם לפני יותר מחמישים שנה. גם הוא זכה למנת הזלזול שלו. אז מי אני בכלל להתלונן על כך.   

אחד מהפרופסורים אמר לי פעם: "בוודאי שאני מאמין שלחלקיקים יש קיום אובייקטיבי, ללא קשר למדידות שאנו עושים עליהם." הוא נקש על הרצפה וצחק: "כל זה אמיתי, לא?"

"כן" אמרתי, "אבל אם יש לחלקיקים קיום אובייקטיבי, האם אין זה אומר שלכל אחד ואחד מהם היסטוריה שונה? לכל חלקיק וחלקיק יש קו עולם ייחודי?"  ניסיתי לפתח את הנושא, אבל הפרופסור הנכבד איבד עניין בדבריי ומבטו הזדגג.

הניסוח של תורת הקוונטים מאפשר לנו לבחור בין שתי הנחות לגבי המציאות: או שכל החלקיקים זהים (כמובן בתוך כל סוג, למשל: כל האלקטרונים זהים) ואז הם לא יותר מפונקציה מתמטית כל עוד לא התבצעה מדידה שהביאה אותם אל הקיום האובייקטיבי. אפשרות זאת פירושה שהצופה, למעשה הפיזיקאי שבמעבדה, הוא האחראי על המציאות,  וכמובן יש לו רצון חופשי. למעשה, בהנחה זאת הצופה ומחשבותיו זאת המציאות.

האפשרות השנייה היא שלחלקיקים, כולל אלה שקטנים מכדי שנוכל למדוד אותם בדייקנות, יש קיום אובייקטיבי, שאיננו תלוי במדידות שלנו.בהנחה זאת, אנחנו הביטוי של החלקיקים הללו ולכן אין לנו רצון חופשי, לפחות לא במובן שאנחנו מרגישים.

ברור שאף אחד לא רוצה לחשוב שזה המצב. מי רוצה לחשוב שבעצם הוא בובה על חוט, שמצייתת להכתבות מבחוץ או מבפנים תוך כדי כך שהאגו שלה ממציא כל הזמן את התירוצים למעשיה, כלומר הסברים רציונליים למציאות בלתי מובנת לחלוטין?

קראתי בניו יורק טיימס על מחקר שעוסק ברצון חופשי. מסופר שם שאפשר למדוד פעילות במוח לפני שיש סיבה לפעילות הזאת להתרחש. במילים אחרות: הפעילות במוח מקדימה את המציאות. כלומר: לפני שהאדם פועל, או יודע שהוא עומד לפעול, כבר מתרחשת במוח פעילות מתאימה הקשורה למעשה העתידי. 

   אולי בכלל הפעילות הזאת במוח, הגורמת לאדם לפעול, מפעילה באותו הזמן גם את ההצדקה לפעולה שלנו, כדי לתת לאגו את ההרגשה של רצון חופשי?

איך נדע להבדיל? האם זה חשוב? איך נדע מה אמיתי?

קראתי פעם שהמדע מתפתח בדיוק לפי מה שהאנשים יכולים לתפוס. זה היה לגמרי הגיוני להניח פעם שכדור הארץ נמצא במרכז במנוחה וכל היתר נמצא מסביבו. הרי אנחנו לא מרגישים את תנועת כדור הארץ, אבל בהחלט רואים וחשים את תנועת השמש ואת תנועת הכוכבים והירח.

גלילאו גליליי, שנחשב לאבי הפיזיקה המודרנית, הפנה את הטלסקופ לעבר כוכב צדק והופתע להיווכח בכך שיש גרמי שמיים שאינם נראים בעין רגילה והם  מסתובבים סביב צדק. עובדה קטנה זו גרמה לו לחשוב מחדש על מהירות ולהיווכח שכאשר לא פועלים כוחות חיצוניים, המהירות לא משתנה.

מכאן הוא הסיק שכדור הארץ מסתובב במהירות קבועה ואנו לא מרגישים זאת. גלילאו ניסה להשיג הוכחות מדעיות לכך, אבל בתקופתו לא הייתה בידי המדע הוכחה ברורה לכך שכדור הארץ נע. ובנוסף לכך, העולם לא היה מוכן לקבל אז את הגישה שכדור הארץ אינו במרכז. ובנוסף לזה, ההסבר של גלילאו היה קשה להבנה. התוצאה של כל זה הייתה שגלילאו נאלץ לבחור בין סיום חייו המיידי לבין התכחשות למחשבתו המדעית.

הפיזיקאי לודוויג בולצמן חי בסוף המאה ה-19 - תחילת המאה ה-20, כשהמדע כבר קיבל את העובדה שהעולם שלנו מסתובב סביב השמש ולא להפך. בולצמן סבר שהתופעות המקרוסקופיות (לחץ, טמפרטורה ונפח) הן תוצאה של מצב מיקרוסקופי (ברמת אטום או מולקולה). לא היו לו הוכחות לכך. רוב העולם האמין אז בגישת האנרגיה של ארנסט מאך, שטען שהפיזיקה אינה צריכה להניח את קיומם של דברים בלתי נראים כמו אטומים כדי להסביר תופעות נראות. בשנת 1898 כתב בולצמן ביומנו: "אני חש שאני בסך הכול ישות בודדת הנאבקת חלושות בזרימת הזמן." מאך היה איש נחשב באותה תקופה ודעתו היא שקבעה. ההוכחות לקיום האטומים הגיעו רק כ-7 שנים לאחר התאבדותו של בולצמן בשנת 1906. היום אף אחד לא מטיל ספק בקיום האטומים. ובכל זאת אנחנו לא מפרגנים להם זהות אובייקטיבית כפי שאנחנו מפרגנים לגורמים גדולים יותר. אנו לא מאמינים שיש הבדל בין שתי מולקולות מים, אבל כבר בדקנו ונוכחנו בכך שיש הבדל בין שתי מולקולות של די.אן.איי. ומה אם קיימים הבדלים שאיננו מסוגלים לראות ולמדוד?

לפני כמאה שנה התברר שהאנרגיה אינה רציפה כרצוננו, אלא באה במנות, "קוונטים" כינה אותן מקס פלאנק. התוצאה של  הגילוי שאין רציפות באנרגיה היא שלא ניתן לדייק במדידות כרצוננו. מתברר שבאופן עקרוני נבצר מאיתנו לברר פרטים מדויקים על מהות החומר. גדולי הפיזיקאים של אותה תקופה התווכחו ביניהם על משמעות העובדות הללו - הפרדוקס של שרדינגר והפרדוקס של איינשטיין, פולדובסקי ורוזן הם דוגמאות לכך. לפני 70 שנה עוד אפשר היה לדבר על זה די בחופשיות. אבל לאט-לאט נותרה רק אסכולה אחת, אסכולת קופנהגן, שדגלה בפירוש הסתברותי למכניקת הקוונטים. לא שהוכח שגישה הזו עדיפה, פשוט היו לה יחסי ציבור טובים יותר והיא ניצחה, ממש כמו שניצחה הדעה של מאך בזמנו של בולצמן. ההבדל הוא שבימינו עדיין לא התגלה הניסוי שיכריע בין שתי הגישות.

האומנם?

תורת הקוונטים מוכיחה שיש גבול לדיוק המדידה שלנו, אך האם היא מוכיחה גם שלא קיימים גורמים שאין אנו יכולים למדוד אותם? האם היא מוכיחה שאין זהות לחלקיקים? שאין להם קיום אלא כאשר נעשית מדידה?

האם החלקיקים האלה הם-הם ההשגחה האלוהית?  

אולי יום אחד, כשאהיה מספיק זקנה, כשכל הזמן שבעולם יהיה בידי, אוכל לחקור את כל העניינים המשונים האלה. לקטלג לי בספר גדול את כל הדברים בעולם, כמו ד'ארסי תומפסון שהספר שכתב לפני 100 שנה מונח על שולחני בסלון, ספר עבה כל כך. אני מדמיינת אותו כותב את הספר הזה, יושב בשקט בחדרו במשך שעות, הרבה לפני המצאת המחשב, רושם בכרטיסיות קטנות את הממצאים שלו ממחקר שהוא מכנה "על צמיחה וצורה"* . משווה בדקדקנות בין צורות התפתחות של חיים שונים, רומז בעדינות על ספקותיו בקשר למסקנות של דארווין. כמה אומץ צריך מדען כדי לכתוב את ממצאיו בדיוק כמו שהוא רואה אותם, גם אם מה שהוא רואה נוגד לחלוטין את הדעה הקובעת?

ד. פיזיקה וההשגחה האלוהית

אני לא מצטערת ששמי מתנוסס על מאמר הנושא את השם "האם לחלקיקים אלמנטריים יש קיום אובייקטיבי." ולא מפריעה לי מנת  הזלזול שקיבלתי בשפע מהחברים הפיזקאים שלי. זה טבעי בעיני. אני יודעת שלא עשיתי מספיק כדי להוכיח את הרעיונות האלה בשפה שהם רגילים לחשוב בה. גם לא נראה לי שאוכל לעשות זאת.  אני לא הראשונה שחשבתי מחשבות אלו, למעשה רוב המאמר מתבסס על מאמרים שכתב דיוויד בוהם לפני יותר מחמישים שנה. גם הוא זכה למנת הזלזול שלו. אז מי אני בכלל להתלונן על כך.   

אחד מהפרופסורים אמר לי פעם: "בוודאי שאני מאמין שלחלקיקים יש קיום אובייקטיבי, ללא קשר למדידות שאנו עושים עליהם." הוא נקש על הרצפה וצחק: "כל זה אמיתי, לא?"

"כן" אמרתי, "אבל אם יש לחלקיקים קיום אובייקטיבי, האם אין זה אומר שלכל אחד ואחד מהם היסטוריה שונה? לכל חלקיק וחלקיק יש קו עולם ייחודי?"  ניסיתי לפתח את הנושא, אבל הפרופסור הנכבד איבד עניין בדבריי ומבטו הזדגג.

הניסוח של תורת הקוונטים מאפשר לנו לבחור בין שתי הנחות לגבי המציאות: או שכל החלקיקים זהים (כמובן בתוך כל סוג, למשל: כל האלקטרונים זהים) ואז הם לא יותר מפונקציה מתמטית כל עוד לא התבצעה מדידה שהביאה אותם אל הקיום האובייקטיבי. אפשרות זאת פירושה שהצופה, למעשה הפיזיקאי שבמעבדה, הוא האחראי על המציאות,  וכמובן יש לו רצון חופשי. למעשה, בהנחה זאת הצופה ומחשבותיו זאת המציאות.

האפשרות השנייה היא שלחלקיקים, כולל אלה שקטנים מכדי שנוכל למדוד אותם בדייקנות, יש קיום אובייקטיבי, שאיננו תלוי במדידות שלנו.בהנחה זאת, אנחנו הביטוי של החלקיקים הללו ולכן אין לנו רצון חופשי, לפחות לא במובן שאנחנו מרגישים.

ברור שאף אחד לא רוצה לחשוב שזה המצב. מי רוצה לחשוב שבעצם הוא בובה על חוט, שמצייתת להכתבות מבחוץ או מבפנים תוך כדי כך שהאגו שלה ממציא כל הזמן את התירוצים למעשיה, כלומר הסברים רציונליים למציאות בלתי מובנת לחלוטין?

קראתי בניו יורק טיימס על מחקר שעוסק ברצון חופשי. מסופר שם שאפשר למדוד פעילות במוח לפני שיש סיבה לפעילות הזאת להתרחש. במילים אחרות: הפעילות במוח מקדימה את המציאות. כלומר: לפני שהאדם פועל, או יודע שהוא עומד לפעול, כבר מתרחשת במוח פעילות מתאימה הקשורה למעשה העתידי. 

   אולי בכלל הפעילות הזאת במוח, הגורמת לאדם לפעול, מפעילה באותו הזמן גם את ההצדקה לפעולה שלנו, כדי לתת לאגו את ההרגשה של רצון חופשי?

איך נדע להבדיל? האם זה חשוב? איך נדע מה אמיתי?

קראתי פעם שהמדע מתפתח בדיוק לפי מה שהאנשים יכולים לתפוס. זה היה לגמרי הגיוני להניח פעם שכדור הארץ נמצא במרכז במנוחה וכל היתר נמצא מסביבו. הרי אנחנו לא מרגישים את תנועת כדור הארץ, אבל בהחלט רואים וחשים את תנועת השמש ואת תנועת הכוכבים והירח.

גלילאו גליליי, שנחשב לאבי הפיזיקה המודרנית, הפנה את הטלסקופ לעבר כוכב צדק והופתע להיווכח בכך שיש גרמי שמיים שאינם נראים בעין רגילה והם  מסתובבים סביב צדק. עובדה קטנה זו גרמה לו לחשוב מחדש על מהירות ולהיווכח שכאשר לא פועלים כוחות חיצוניים, המהירות לא משתנה.

מכאן הוא הסיק שכדור הארץ מסתובב במהירות קבועה ואנו לא מרגישים זאת. גלילאו ניסה להשיג הוכחות מדעיות לכך, אבל בתקופתו לא הייתה בידי המדע הוכחה ברורה לכך שכדור הארץ נע. ובנוסף לכך, העולם לא היה מוכן לקבל אז את הגישה שכדור הארץ אינו במרכז. ובנוסף לזה, ההסבר של גלילאו היה קשה להבנה. התוצאה של כל זה הייתה שגלילאו נאלץ לבחור בין סיום חייו המיידי לבין התכחשות למחשבתו המדעית.

הפיזיקאי לודוויג בולצמן חי בסוף המאה ה-19 - תחילת המאה ה-20, כשהמדע כבר קיבל את העובדה שהעולם שלנו מסתובב סביב השמש ולא להפך. בולצמן סבר שהתופעות המקרוסקופיות (לחץ, טמפרטורה ונפח) הן תוצאה של מצב מיקרוסקופי (ברמת אטום או מולקולה). לא היו לו הוכחות לכך. רוב העולם האמין אז בגישת האנרגיה של ארנסט מאך, שטען שהפיזיקה אינה צריכה להניח את קיומם של דברים בלתי נראים כמו אטומים כדי להסביר תופעות נראות. בשנת 1898 כתב בולצמן ביומנו: "אני חש שאני בסך הכול ישות בודדת הנאבקת חלושות בזרימת הזמן." מאך היה איש נחשב באותה תקופה ודעתו היא שקבעה. ההוכחות לקיום האטומים הגיעו רק כ-7 שנים לאחר התאבדותו של בולצמן בשנת 1906. היום אף אחד לא מטיל ספק בקיום האטומים. ובכל זאת אנחנו לא מפרגנים להם זהות אובייקטיבית כפי שאנחנו מפרגנים לגורמים גדולים יותר. אנו לא מאמינים שיש הבדל בין שתי מולקולות מים, אבל כבר בדקנו ונוכחנו בכך שיש הבדל בין שתי מולקולות של די.אן.איי. ומה אם קיימים הבדלים שאיננו מסוגלים לראות ולמדוד?

לפני כמאה שנה התברר שהאנרגיה אינה רציפה כרצוננו, אלא באה במנות, "קוונטים" כינה אותן מקס פלאנק. התוצאה של  הגילוי שאין רציפות באנרגיה היא שלא ניתן לדייק במדידות כרצוננו. מתברר שבאופן עקרוני נבצר מאיתנו לברר פרטים מדויקים על מהות החומר. גדולי הפיזיקאים של אותה תקופה התווכחו ביניהם על משמעות העובדות הללו - הפרדוקס של שרדינגר והפרדוקס של איינשטיין, פולדובסקי ורוזן הם דוגמאות לכך. לפני 70 שנה עוד אפשר היה לדבר על זה די בחופשיות. אבל לאט-לאט נותרה רק אסכולה אחת, אסכולת קופנהגן, שדגלה בפירוש הסתברותי למכניקת הקוונטים. לא שהוכח שגישה הזו עדיפה, פשוט היו לה יחסי ציבור טובים יותר והיא ניצחה, ממש כמו שניצחה הדעה של מאך בזמנו של בולצמן. ההבדל הוא שבימינו עדיין לא התגלה הניסוי שיכריע בין שתי הגישות.

האומנם?

תורת הקוונטים מוכיחה שיש גבול לדיוק המדידה שלנו, אך האם היא מוכיחה גם שלא קיימים גורמים שאין אנו יכולים למדוד אותם? האם היא מוכיחה שאין זהות לחלקיקים? שאין להם קיום אלא כאשר נעשית מדידה?

האם החלקיקים האלה הם-הם ההשגחה האלוהית?  

אולי יום אחד, כשאהיה מספיק זקנה, כשכל הזמן שבעולם יהיה בידי, אוכל לחקור את כל העניינים המשונים האלה. לקטלג לי בספר גדול את כל הדברים בעולם, כמו ד'ארסי תומפסון שהספר שכתב לפני 100 שנה מונח על שולחני בסלון, ספר עבה כל כך. אני מדמיינת אותו כותב את הספר הזה, יושב בשקט בחדרו במשך שעות, הרבה לפני המצאת המחשב, רושם בכרטיסיות קטנות את הממצאים שלו ממחקר שהוא מכנה "על צמיחה וצורה"* . משווה בדקדקנות בין צורות התפתחות של חיים שונים, רומז בעדינות על ספקותיו בקשר למסקנות של דארווין. כמה אומץ צריך מדען כדי לכתוב את ממצאיו בדיוק כמו שהוא רואה אותם, גם אם מה שהוא רואה נוגד לחלוטין את הדעה הקובעת?

ה. מזל"ט מעל כפר מימון

כשנודע לי על התוכנית לחבור לגוש קטיף דרך כפר מימון, התקשרתי לאורית. 

"אני אבוא איתך להפגנה הבאה," הבטיחה לי. 

אורית היא החברה היחידה שלי שממש ימנית ויש לה אוטו ארבע על ארבע. בדמיוני ראיתי את שתינו נוסעות באוטו המפואר, עוברות בקלות דרך המחסומים - מי יחשוד בשתי נשים די מבוגרות, סטייל הרצליה פיתוח, באוטו מפואר, שהן בדרך להפגנה? ברגע האחרון התברר שאורית לא תוכל להגיע. 

מה עכשיו? ממש לא התחשק לי לאסוף את עצמי, לאסוף את החפצים לתוך מזוודה, להגיע לבית יד לבנים במרכז הרצליה ולעלות על אוטובוס עם אנשים זרים להפגנה שתימשך זמן לא ברור. כבר הייתי במצב כזה קודם, בימי ההפגנות על אוסלו, אבל זה היה מזמן. עכשיו, בגיל 54, בניגוד לשבועה שלי לעצמי ששוב לא אחלץ לעזרת אנשים אחרים שלא עוזרים לעצמם, עכשיו כשעומדים לזרוק אותם מהבית, אני לא יכולה לעמוד מנגד. 

דובי, הביא אותי למקום המפגש. בדרך שמעתי ברדיו שהאוטובוסים שהוזמנו לא יגיעו. בכיכר חיכו כבר כעשרים אנשים. מה קורה? שאלתי את האדם שארגן את האוטובוס של הרצליה. 

"אני לא יודע," ענה לי.

אין דבר שיותר מרגיז אותי ממצב שבו לא מאפשרים לי לעשות את מה שאני רוצה. בנקודה זו נעלמים אצלי כל הספקות. באופן פלאי, התאוששתי לחלוטין מהתחושה האמביוולנטית שאפפה אותי כשבאתי. 

"אני אסע באוטו שלי," אמרתי, "יש מקום לעוד שלושה אנשים. מי רוצה לבוא?" 

דובי חזר ואסף אותי ועוד שלושה אנשים שלא הכרתי – חזי, מיכל וברוך - ולקח אותנו לביתנו שבהרצליה פיתוח, שם העמסנו את עצמנו ואת החפצים באוטו השברולט ויונט שלי, שאומנם הוא לא אוטו ארבע על ארבע מפואר, אבל אז הוא היה די חדש. הסרנו מהאוטו כל סימן מזהה - סטיקרים וסרטים כתומים - ויצאנו לדרך. שמענו שמכוניות נחסמות בדרכן לנתיבות ולכן בחרנו בדרך קצת יותר ארוכה, מכיוון באר שבע. הגענו לנתיבות ללא כל בעיות מיוחדות.

ההשתתפות שלי במאבק על ארץ ישראל, כמו שאני אוהבת לקרוא לזה, ביטלה את כל הבעיות שהיו לי בקשר לנהיגה מחוץ לעיר, למרחקים ארוכים ובמקומות לא מוכרים. אחרי שנוסעים לירושלים בלילה בחושך באופן הפגנתי, במהירות של 40 קמ"ש לאורך כל הדרך, נפתרות כל בעיות הנהיגה.

חנינו בצד השני של נתיבות ליד תחנת הדלק. התחמקנו ממה שנראה לנו מלכודות של המשטרה ולכן הדרך התארכה והתמשכה למעלה משעתיים. כולנו התנפלנו על השירותים בתחנת הדלק, שהפתיעו אותי ברמתם הגבוהה. קניתי לי בקבוק דיאט קולה במסעדה שבתחנה. לא ידענו בדיוק לאן מועדות פנינו. הלכנו ברגל, חוששים ממחסומים של המשטרה, שואלים אנשים מדי פעם מהו הכיוון. מאחוריי התגלגל התיק האפור הגדול. נראיתי כמו תיירת אמריקאית מוזרה מתחת לכובע שאמור להגן עלי מהשמש הקופחת של חודש יולי, חריגה אפילו בקרב שלושת האנשים שאיתי. הגענו אל הפארק הגדול בקצה השני של העיר, שם נערכת ההפגנה.

וכך כתבתי בפנקס:

יושבת כאן ישיבה מזרחית על יד התיק הגדול שגררתי עד לפה. מוזר, אני מרגישה טוב ממה שהרגשתי הרבה זמן.

שני משפטים קצרים, זה כל מה שכתבתי במשך 24 השעות שהתחילו שם בהפגנה ההיא. ישבתי שם, על המזרן ששלפתי מהתיק הגדול. במרחק מעל הבמה אנשים נשאו נאומים. הייתה מוזיקה, היו דברי תורה וסוגי רעש שונים שלא הפריעו לי. השלווה חיבקה אותי, מסביב אנשים רבים, מתאספים עוד ועוד. די מזכיר את ההופעה של פול מקרטני בפארק הירקון, מלבד הנקניקיות והבירה. ברקע להקת חימום, אנשים מתאספים למטרה משותפת. אנשים בגילים שונים, מסוגים שונים, מתחברים בידידות אחד לשני לאור השותפות באהבה לחיפושיות.

גם בנתיבות שמחתי לגלות שהרבה אנשים הגיעו - הרי האוטובוסים בוטלו ובדרך אף חסמו את המכוניות. אף על פי כן, לאט-לאט התאספו בפארק אלפים רבים של אנשים. ההרגשה הייתה מרוממת. הנחתי לעצמי להיות אחת מכולם. אפילו התחלתי להקשיב לנאמר מהבמה, לקבל הוראות. כשכבר החשיך לגמרי, החליט מי שהחליט שכולנו קמים והולכים לעבר כפר מימון. 

מיכל הייתה במבוכה. היא באה איתנו, אבל תכננה להיות רק בהפגנה. למיכל ילדה קטנה בת שלוש והיא נמצאת בחודש השישי להריונה. אבל לא הייתה לה ברירה, אי אפשר היה לחזור והיא העדיפה ללכת איתנו לכפר מימון ולחזור למחרת בבוקר. וכך קמנו כולנו והתחלנו לצעוד בדרך.

זה היה נפלא. המון אנשים, ילדים ותינוקות צועדים בלילה בכביש כלשהו בדרום הארץ. ממש יציאת מצרים. בקילומטרים הראשונים הלכתי בשמחה ובהתרוממות רוח, חלק מנחש גדול של אנשים. ארבעתנו השתדלנו לשמור על קשר עין ובעיקר שמרנו – חזי, ברוך ואני - על מיכל. 

בשלב מסוים הבחנתי ששורת חיילים ניצבת לכל אורך הכביש משני צדדיו ואינה מאפשרת לרדת ממנו. מיכל הייתה צריכה לשירותים וגם אני חשבתי שזה רעיון לא רע. החיילת שפנינו אליה קראה למפקד והם אפשרו למיכל ולי לרדת מהכביש אל מאחורי העצים. החיילת ליוותה אותנו עד שחזרנו בחזרה אל הכביש.

קשה לי לזכור כמה קילומטרים הלכנו כשהגענו למשבר. בתוך ההמון לא ידעתי מה בעצם קורה. הנחתי לעצמי להיסחף בזרם עד לאותו מקום שבו אמרו לנו:  "מהר, לרדת מהכביש, להיכנס כאן ימינה."

בלי לחשוב, ארבעתנו עשינו כמצווה. ירדנו ביחד עם עוד אנשים לתוך שדה חרוש מימין לכביש. מעולם לא הלכתי בשדה חרוש קודם ובוודאי לא בחשכת הלילה. זה בכלל לא קל. התלמים גדולים וקשים ולגרור בתוך כל זה את התיק האפור, הופך את העניין לכמעט פארסה. מזל שהתיק מאיכות מעולה ושהגלגלים כמו גלגלי טרקטור, מחזיקים מעמד כנגד התלמים. בתוך זמן קצר התברר שהשדה שירדנו אליו מוקף מכל צדדיו בשורת שוטרים צפופה. לא ראיתי טעם להמשיך ולגרור את המזוודה בשדה. שוב שלפתי את המזרן והתיישבנו עליו ארבעתנו, מרחק קצר משורת שוטרים צפופה. היה לי גם פנס. ישבנו וקראנו בקול רם מאמר נגד ההתנתקות שהביא ברוך,כשהשוטרים העומדים מטר ממולינו עושים את עצמם לא רואים, לא שומעים וכמובן לא מוציאים הגה. פתאום הבחנתי בקבוצה גדולה של שוטרים חגורי אלות מתארגנת מאחורי השוטרים שמקיפים אותנו. ואז, לראשונה, שמתי לב שבין השוטרים מוצבות גם מספר שוטרות. זה הזכיר לי משהו שקרה מזמן בירושלים. בפעם הראשונה שבה ראיתי שוטרים חגורי אלות. חוויתי אז את נחת זרועם על אנשים, על אזרחים, על חברים. זה היה מבהיל. אפילו עכשיו אין לי חשק לדבר על זה. 

"בואו נלך מכאן," אמרתי, "נחזור מיד לכביש." הארתי בפנסי את פני השוטרת הקרובה וקלטתי את מבטה החושש. "אם נישאר, יכול לקרות משהו גרוע. פתאום תעוף אבן על שוטר ואנחנו נקבל מכות. האבן לא באמת צריכה לעוף עליהם," הוספתי, "מספיק שיהיה להם נדמה שעפה אבן."

ראיתי את ההקלה בפני השוטרת. קמנו והתחלנו לקרוא אל האנשים מסביבנו לחזור מיד לכביש. אין לנו מה לחפש פה. וכך חזרנו במהירות ואיתנו רוב האנשים, אל הכביש. בעצם לא קרה כלום, אבל מחשבות על קונספירציות כבר התחילו לעבור לי בראש.

הכביש היה חסום ואלפי האנשים התפזרו כמיטב יכולתם בישיבה או בעמידה, בשולי הכביש ועליו. גם אנו תפסנו מקום, שוב על המזרן וישבנו שם.  עבר הרבה זמן, לפחות שעה ואולי יותר. התחלתי להיות עייפה. כשאפשרו לנו לבסוף להמשיך בדרכנו, כבר לא חשתי באותה רוממות הרוח שהרגשתי בהתחלה. האנשים נגררו עם ילדיהם, אימהות סחבו ילדים על גבן ואבות נשאו, מלבד התרמיל הגדול על הגב, גם ילד או שניים על כפיים. התפעלתי מאורך הרוח ומהתנהגות הילדים. אם הם יכולים, אז גם אני, חשבתי. הדרך נראתה ארוכה מאוד. בצידיה נראו משפחות יושבות, נחות מתלאותיה. קשה ללכת בדרך כשלא ברור לאן ועד מתי. כשהגענו למקום המיועד לשנת הלילה, הייתי מחוסלת לחלוטין. לא הבחנתי בכך שהמקום בעצם הותקן מבעוד מועד. לא שמתי לב שהייתה שם שורה ארוכה של בתי שימוש כימיים. החניון העיקרי כבר היה מלא כשהגענו. מצד שמאל היו מבנים של מקשות נטושות. "בואו נישן כאן," הצעתי לחברים שבאו איתי. זאת הייתה מקשה של קישואים. ברוך נתן למיכל את שק השינה שלו. מיכל לא תכננה להישאר בלילה ולא הביאה איתה דבר. התחלקנו ארבעתינו במה שהבאנו. מיכל ואני על המזרן התכסינו בסדין שהבאתי ובשק השינה של ברוך. זה היה ממש לא נוח, אבל נרדמתי מיד, הייתי מחוסלת. 

אני לא זוכרת כמה פעמים התעוררתי במשך הלילה. אנשים המשיכו להגיע ומקשת הקישואים התמלאה. בכל פעם שהתעוררתי, התבוננתי בכוכבים שמעלי. ראיתי את עצמי עם הגב לכדור הארץ, בקושי מורגשת בין מיליארדי האנשים שמאכלסים את כוכב הלכת הזה - אחד מכמה כוכבי לכת המסתובבים סביב השמש - שבקושי מורגשת בין הכוכבים הרבים שממלאים את הגלקסיה שנקראת שביל החלב - גלקסיה שבקושי מורגשת בין כל הגלקסיות שממלאות את היקום. לרוב נרדמתי שוב הרבה לפני שהגעתי לגלקסיות.

פקחתי את עיני והכוכבים כבר לא היו שם. בצבא קוראים לזה אור ראשון. השמש עדיין לא זרחה. לצידי מיכל ישנה שינה עמוקה. זמן מצוין לשירותים, חשבתי כשנזכרתי בקשיים שהתעוררו בשטח הזה אמש. כשחזרתי, כדור הארץ הסתובב עוד טיפה וחשף לעיניי את השמש בצבע כתום זוהר. על רקע השמש העולה, קבוצת חיילים התארגנה להקיף את המחנה. צילמתי, מול השמש העולה, את החיילים המתארגנים - התמונה היפה ביותר שצילמתי אי פעם. האנשים החלו להתעורר, השלווה שררה בכול. טוב היה לי להרגיש חלק מהמחנה העצום של אנשים, אוהלים ושמיכות. "יהודים," חשבתי כשצילמתי את המתפללים בתפילת הבוקר. 

מיכל החליטה לחזור הביתה מיד ונעמדה בתחנת האוטובוס מול כפר מימון. אחרי כשעה, כשהבינה שאוטובוס לא עומד להגיע לשם, היא תפסה טרמפ לנתיבות ונסעה. 

אז עדיין לא ידעתי שהייתי חלק מהצגה. שהתרוממות הרוח שחשתי לא הייתה יותר מאשר ארוע מתוכנן, ספין, "כאילו כזה," כמו "האח הגדול," חיים כאילו אמיתיים. ואולי זה כל מה שיש?

פתאום עברה המולה במחנה - צריך להיכנס לתוך כפר מימון. "למה?" שאלתי, הרי אנו אמורים להמשיך לכיוון גוש קטיף. לא שהיה לי מושג באיזה כיוון נמצא גוש קטיף. "למה שלא נתחיל עכשיו ללכת? עדיין לא חם. אחר כך יהיה קשה בשמש הקופחת של חודש יולי."

לא היה עם מי לדבר. הרי אני לא אתחיל לצעוד עכשיו לבדי, עם המזוודה הגדולה, בלי לדעת את הכיוון. אז הלכתי עם כולם. שוטרים במשקפי שמש כהים עמדו משני הצדדים וזירזו אותנו לעבור את הכביש. 

"תתחדשו על המשקפיים," אמרתי לשוטר חתיך וגבוה, "אתם נראים כמו טייסים בחיל האוויר." 

השוטר הגיב בחיוך חמוד:  "זה לכבוד ההתנתקות."

 וכך, כל ההמון מהחניון עבר את הכביש בריצה ומילא את הכפר הקטן והשקט שממול.

התמקמנו בחורשה הקטנה שבכניסה מצד ימין. מסביבנו התאספו אנשים מבוגרים כמונו. המחשבה על הצורך בצל גרמה לרוב המבוגרים יותר להתאסף בחורשה. הצעירים נטו יותר לכיוון הדשא. השתרענו מתחת לאחד האורנים בפינת החורשה.

 אנשים רבים היו מסביבנו. עשינו מה שכולם עושים ואכלנו ארוחת בוקר ממה שהבאנו מהבית. לא נכחתי באירוע כזה מאז שהייתי במחנה הגדול בצופים לפני יותר מארבעים שנה. גם אחרי שחשבתי כל כך הרבה על מה לארוז, בכל זאת לא הבאתי מה שצריך. אני תמיד סומכת על כך שאוכל לקנות אוכל ושתייה. אני לא רגילה להביא את הכול ולחשוב על הכול. למזלי, אנשים אחרים חשבו על זה יותר טוב ממני והתחלקו איתנו בשמחה.

בשעה תשע בבוקר הייתי כבר עייפה מאוד. אי אפשר לקרוא לאירועי הלילה שינה. גם המבוגרים האחרים סביבי היו מותשים. כמה זמן יכולים אנשים בגילינו לשהות מחוץ לארבעה קירות מגינים ונוחים, חשופים לטבע? 

"מה זה הרעש הזה?" שאלתי פתאום. "כמו יתוש גדול כל הזמן מטרטר כאן."

"אה, זה? זה המזל"ט," אמר אורי, בחור מגודל כבן ארבעים, שנשען על האורן מול האורן שלנו, "אני חושב שיש כאן לפחות שניים."

"מזל שאנחנו בחורשה, קשה לראות אותנו כאן," ניסיתי להתבדח, אבל די לקחתי את זה ללב. אני לא יודעת למה דווקא המזל"ט הביא אותי להרגיש כך. הרי ראיתי אמש את אלפי החיילים והבחנתי במצלמות שבידי השוטרים. אבל מזל"ט מופעל עלי? זה הכאיב לי. לפני כשלושים שנה תרמתי לפיתוח המכשיר הזה - לא את החלק שעף, אלא החלק שמתבונן. אפילו פיתחתי אלגוריתם המאפשר לראות מעבר לרשתות הסוואה או חורשה. אבל האלגוריתם שלי חיפש טנקים או תותחים והסתמך על זוויות ישרות. למה צריך להפעיל מזל"ט כדי לחפש אנשים? אבל זה היה אחר כך.

הסיפור הראשון שלי עם המזל"ט הסתיים בכישלון, לא באמת התאמתי לעבודה הזאת. זה היה במפעל קטן, היום היו קוראים לזה סטארט-אפ. אבל אז היה בעל בית שקיבל פרויקט דל תקציב ממשרד הביטחון כדי לפתח ניווט אוטומטי לכלי טיס ללא טייס. למען האמת, לא היה מדובר באפשרויות ניווט אלא בסך הכול בצפייה ובהתמצאות מעל פני הקרקע. 

זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על ההמצאה חדשה, המבוססת על האפקט הפוטואלקטרי שאיינשטיין הגה - מצלמה שרואה את העולם באופן דיגיטלי, כך שאפשר לקבל בעזרתה מטריצה של תאים אשר בכל אחד מהם אינפורמציה שמקבילה לכמות האור החוזר מנקודה במרחב אל תוך המצלמה. למען האמת, אי אפשר אפילו להתחיל להתמצא בסביבה ללא מכשיר דיגיטלי כזה. מצלמות שמבוססות על חשיפה לסרט צילום רגיש לאור, קיימות כבר שנים רבות ובהחלט  אפשר להפיק מתוכן את המטריצה הנ"ל, אבל מדובר בתהליך שאורך זמן מסוים. ואם רוצים להתמצא במרחב תוך כדי טיסה, חשוב לקבל את האינפורמציה במהירות.  היום יש מצלמות מסוג זה שמסוגלות לאסוף אינפורמציה במהירות גבוהה פי 100 ויותר ממהירות הקליטה של עין אנושית (25 תמונות בשנייה). בימים ההם היינו מרוצים מאוד ממהירות מצלמה של כ-15 תמונות בשנייה. המצלמה הייתה גדולה ויקרה ונקנתה בהזמנה מיוחדת מחברה שייצרה כאלה מצלמות עבור הצבא האמריקאי. היה צריך לקבל אישור מיוחד כדי שהחברה תוכל למכור שתי מצלמות כאלה לחברה שלנו. 

העבודה שלי הייתה לכתוב את התוכנה, שמשווה בין האינפורמציה המתקבלת במצלמה לבין האינפורמציה שיש בזיכרון המחשב שבמזל"ט לגבי הקרקע באזור שבו המזלט מנווט.

זאת הייתה משימה גדולה מכפי כוחותיי - קודם כול, כי הייתי די גרועה בכתיבה מדויקת של תוכנה. לחברה לא היה מחשב משל עצמה. בעל החברה שכר זמן מחשב מחברה אחרת. כל הרצה במחשב עלתה כסף לחברה, מלאי השגיאות הקטנות שלי גרם להרצות רבות והוא  ביקש ממני להריץ על יבש. כלומר לעבור על התוכנה כאילו אני המחשב ולמצוא את הבאגים, ידנית, בלי עזרת המחשב. אני לא אומרת שזה לא הגיוני, אבל אחרי יומיים כאלה, דפדפתי בעיתון והתקשרתי לחברה אחרת בעלת מחשב. אחרי שבוע קיבלתי מהם הצעה בשכר גבוה יותר, למזלי.  אני חושבת שלא הייתי מחזיקה שם זמן רב - הם היו מתייאשים ממני. לא התאמתי לכתיבת תוכנה, התאמתי רק לחלק של הניתוח והתכנון שלה. 

כאשר הועלו לווינים מעל כדור הארץ והג'י.פי.אס  התאפשר, כל ההצדקה של העבודה הזאת התבטלה.

בכל זאת אני רואה את עצמי כחלק מפיתוח המזל"ט - אחרי הכול שמעתי עליו ועל המצלמה והמחשב שלו, הרבה לפני כולם.

 

אדווה, אשתו של אורי, הקשיבה באוזניות ורשמה בפנקס. הזוג הזה מצא חן בעיניי. קל להתיידד עם אנשים בהפגנות מסוג זה.

"מה את שומעת שם באוזניות?" שאלתי את אדווה. 

"אני מקשיבה לרדיו ורושמת הערות. אחר כך אני שולחת מכתבים הקשורים למה שנאמר." 

בתור היכרות, זה הספיק. עכשיו כבר היינו חברים. המשכנו ותיארנו את חיינו כל אחד בפני חברו, כי מה בסך הכול יש לנו לעשות בחורשה בכפר מימון כל היום?

"מה הולך לקרות עכשיו?" תהיתי, אבל למעשה רק שני דברים הטרידו אותי: מה יהיה עם השירותים ואיפה לשים את הזבל שנוצר מארוחת הבוקר.  

האנשים בכפר מימון היו מאוד נחמדים אלינו -  הזרים שפלשו לכפרם והציפו אותו. ליד כל בית השתרך תור של אנשים ממתינים להשתמש בשירותים.  הזמן עבר לאיטו. היו כמה אנשים עם גיטרות. היה שם גם אחד עם חליל צד. אפילו אריאל זילבר עבר על ידינו, רכוב על חלק עליון של מכונית מסחרית עם רמקולים גדולים ושר שוב ושוב את שירו החדש "יהודי לא מגרש יהודי". תמיד אהבתי את אריאל זילבר. ניסיתי לצעוק אליו שישיר גם את "רוצי שמוליק קורא לך," אבל הוא לא שמע.

חשבתי שזה דומה בוודאי למה שהתרחש בוודסטוק, רק בלי הסמים, לפחות לא בחורשה של המבוגרים שבה הייתי.  

היו הרבה רגעים יפים לצילום, כמו חיילים דתיים מצד אחד של הגדר ואזרחים דתיים מהצד השני מתפללים ביחד. בצהריים נערך קרב על השער. עמדתי קרוב וצפיתי בנעשה. לא הייתי בטוחה מי מנסה לפתוח את השער ומי מנסה לסגור אותו וגם למה. זה נראה כאילו שוטרים רכובים על סוסים התנפלו על השער מבחוץ, הסיבה לא נראתה לעין, אבל זה נראה מרתק. מנגד, האנשים שבתוך הכפר התנפלו גם הם על השער כאילו מונעים מהשוטרים להכנס, לא בדיוק ברור מדוע. אנשים רבים עמדו מהצד, כמוני וצילמו את המחזה, מביעים דעתם על המתרחש. אף אחד לא הבין מה בעצם קורה ולמה. 

"האם הם רוצים לסגור אותנו כאן?" התפלאתי, הרי הגדר מסביב לכפר מימון מלאה פרצות, גדר עלובה ישנה, שקל לפרק אותה. לא יועיל בכלל לסגור את השער. 

למה אנו מחכים בעצם? שאלתי את עצמי, הרי כבר צהריים והאנשים לא יוכלו ללכת בחום היום. מה אנחנו עושים כל היום בחורשה? כבר עברו 24 שעות מאז שיצאתי מהבית וכל הזמן הזה אני נמצאת בשדה ובטבע. הסתכלתי מודאגת על שני מכלי האשפה הגדולים שמאחורי החורשה, המלאים עד גדותיהם. שקיות אשפה גדולות החלו להיערם לידם. בוודסטוק בטח דאגו למכלים רבים יותר ולפינוי מסודר.

שני קיבוצניקים מגודלים שעמדו על ידי שאלו את עצמם איך יצליחו להגיע הביתה כדי להתייצב מחר בעבודה כפי שהתחייבו.

"יש לי אוטו שנמצא בנתיבות," התערבתי בשיחתם. "אם תעזרו לי לצאת מכאן דרך השער ולהגיע לנתיבות, אקח אתכם לקיבוץ במכוניתי." הם קיבלו את הצעתי בשמחה.

נפרדתי מחזי, מאדווה ומאורי. 

"כל זה סתם הצגה," אמרתי להם. "לא נראה לי שזו באמת הפגנה. כיף להיות ביחד, אבל לא באתי בשביל זה. אני לא רוצה לישון כאן עוד לילה על האדמה בשביל המשך ההצגה מחר. אני לא מבינה מה בעצם אנחנו עושים כאן?"

"סגרו את השער ולא נותנים לנו לצאת, בגלל זה אנחנו נשארים," אמר לי אורי. 

"לא נראה לי שהשער ממש סגור," עניתי.

נפרדתי מהם על תנאי - "אם לא יתנו לצאת, אז אחזור," הבטחתי וחילקתי להם את האוכל ואת המים שעדיין היו לי במזוודה. רציתי להשאיר לחזי את המזרן, אבל הוא סירב.

וכך, בעזרת שני הקיבוצניקים, הצלחתי לעבור עם המזוודה הנגררת דרך הצפיפות הגדולה והמהומה מסביב לשער. השער עצמו היה רק כמעט סגור. אנשים רבים נכנסו ויצאו מהפתח שנשאר. יצאנו שלושתינו  ללא שום בעיה וביחד עם הרבה אנשים אחרים שהיו בכביש תפסנו טרמפ לנתיבות. בדרך עוד הספקתי לראות קבוצות של אנשים מסתובבות על הגבעות בדרכן להתלכד עם אנשי כפר מימון. זה נראה סוריאליסטי, לא הייתה התנגדות אמיתית. במחשבה שנייה, לא באמת מנעו ממני להגיע לנתיבות. לא באמת מנעו מאיתנו להגיע לכפר מימון. לא באמת מנעו מאיתנו לצאת משם. זו לא רק אני. זה פשוט לא היה באמת.

"אתם חושבים שהכול רק הצגה לתקשורת?" שאלתי. השאלה נותרה תלויה ועומדת. אם זו לא הצגה, אז מה זה? אולי זאת לא הצגה לתקשורת? אולי מדובר בגרוע מזה? אולי זו הצגה לאנשים שמשתתפים בה? אבל למה? למי זה מועיל? מי חושב על זה? מי מתכנן? 

"תפסיקי," הפצרתי בעצמי, "את שוב מתחרפנת. למה שמישהו יעשה הצגות?"

בתוך שעה וחצי מאז שיצאתי מכפר מימון, הייתי בביתי בהרצליה, לאחר שהבאתי את הקיבוצניקים לקיבוצם.

ו. מעבר לחור השחור

האדם מקים מחיצות להסתיר את הנוף, מסתתר מאחורי קירות, מחביא את מצפונו. לא יודע להיות עירום מול הטבע, חשוף לאיתנים שהוא אינו יכול לשלוט בהם. מתחבא מאחורי כיסויי בגדים ומכוניות. מרגיש בבית כאילו הוא השולט. משאיר את איתני הטבע בחוץ. 

בפנים הוא חושב שהוא השליט, הקובע את צבע הקיר, את כמות האור, את הטמפרטורה. מרגיש בטוח מאיתני הטבע שבחוץ. אבל הטבע נמצא בפנים - איתו, בתוכו. האדם כולו, גם בתוך בגדיו-שריונו, הוא בשר ודם שמתכלה עם הזמן. בן חלוף כמו עלה הנושר בסתיו.

אני משתדלת לא להרגיש דבר. החיים נראים לי כמו סדרה אינסופית של קלפים שצריך לסדר אחד על השני  בסוליטר עכביש. שוב ושוב חוזרת, מתחילה משחק חדש, באובססיה.

עבר שבוע מאז כפר מימון. בתל אביב כולם יודעים מה בדיוק קרה שם. רק אני, שהייתי שם בגופי, לא יודעת. לא מבינה מה הסיפור מאחורי מה שראיתי. בתל אביב האנשים שראו את החדשות וקראו את העיתונים הבינו. הם יודעים מי הרע ומי הטוב.  

אני מחליפה ערוצים בטלוויזיה. משחקת בבדידות במחשב. לא מסוגלת להיכנס לעצמי. מפחדת להרגיש את המקום הנמוך שבו אני נמצאת. אין לי אומץ לכתוב בפנקס את המשאלות, לחלום את החלומות, לבקש את הבקשות. במקום זה מתנתקת ממה שיש. מתחברת למה שאין.

לא רוצה לחזור על עצמי, להתלונן, להתייאש. רוצה חדש. רוצה אחרת. רוצה להיות חזקה ופועלת. אני מתקשרת למספר טלפון שמצאתי באינטרנט.

"אני רוצה להיכנס לגוש קטיף ולהישאר שם. למנוע את הגירוש." אמרתי לאישה שמעבר לקו.

"תתקשרי אלי משדרות," היא עונה לאחר ששאלה אותי שאלות, "נראה מה אפשר לעשות." 

התיק האפור עם הגלגלים בא איתי גם להפגנה בשדרות. לקחתי את שק השינה, אבל לא את המזרן. לא התכוונתי לישון בחוץ. בשדרות נופלים קאסמים מדי פעם ולכן החליטו לסדר לאנשים מגורים בבתי התושבים. ההפגנה גדולה כרגיל. פגשתי חברים כרגיל. הקשבתי-לא הקשבתי-לנאומים כרגיל. חזי וברוך באו איתי כרגיל. מיכל לא יכלה להגיע. ליאור הבן שלי הצטרף וזה לא היה כל כך רגיל.

ישנו בלילה בשדרות אצל זוג צעיר מקסים. אני על הספה בסלון, ליאור על השטיח וחזי וברוך בחדר הילדים. היה מעט צפוף בדירה הקטנה, אבל אי אפשר להשוות את זה ל"לישון בחוץ". למחרת הלכנו ליריד הגדול בשדה על יד שדרות. קראו לזה הפגנה. היו שם דוכנים כמעט לכל פעילות פוליטית אפשרית (מצד ימין, כמובן). היו גם דוכני אוכל, מכלים רבים וגדולים לאשפה, שורות רבות של שירותים כימיים, המוני עיתונאים. הכול היה מאורגן הרבה יותר טוב מהחורשה בכפר מימון - הפנינג ברמה של חמישה כוכבים.

בצהריים התקשרתי למספר הטלפון מהאינטרנט. "אני רוצה להיכנס לגוש," אמרתי. האישה ביקשה ממני את מספר הטלפון הנייד והבטיחה שיחזרו אלי. אברהם, האיש שחזר אלי, שאל אותי הרבה שאלות. אמרתי לו שאני מתכוונת להגיע עם האוטו שלי וזה שימח אותו. חזי רצה להצטרף אלי.

אברהם קבע איתנו במקום כלשהו בשדרות. 

"תחכו שם." אמר.

זה לקח כמה שעות. בסוף הגיע בחור צעיר שאברהם שלח ונתן לי שתי תעודות זהות כחולות - אחת של אישה ואחת של גבר צעיר עם זקן שחור. 

"מיד כשתיכנסי לגוש, תחזירי את התעודות בכפר דרום," ביקש.

מעולם לא עברתי על החוק. אני אפילו לא נוסעת יותר מהמהירות המותרת. פעם לא אספתי את החרא שהכלבה שלי השאירה על המדרכה ואני עדיין מרגישה לא נוח בגלל זה. אני גם אף פעם לא משקרת - לא נראה לי שיש משהו או מישהו חשוב מספיק שאשקר בשבילו. עכשיו בכלל לא חשבתי על זה. לקחתי את תעודות הזהות  ואמרתי תודה. 

בזמן שחיכינו לאברהם, קניתי את הארי פוטר החדש - ספר עבה באנגלית וגם שתי חולצות ומכנסיים קצרים, כי לא הבאתי מספיק דברים לשהות ממושכת. נסעתי עם ליאור ועם חזי עד לתחנת הדלק שקרובה ליד מרדכי. אכלנו ארוחת צהריים וליאור חזר הביתה באוטובוס, לבדו. 

חזי ואני יצאנו לדרך. במחסום הראשון לא הייתה שום בעיה. חבשתי כובע שנראה קצת כמו של אישה דתייה וכשביקשו ממני את תעודת הזהות, הוצאתי אותה באי חשק בולט, כאילו שאני עושה להם טובה עצומה בכך שאני מסכימה להראות להם תעודת זהות בדרך לביתי החוקי זה כשלושים שנה. כפר דרום הוא היישוב הראשון שהוקם בגוש קטיף. הוא נבנה על הריסות כפר דרום הישן, שנכבש  בידי המצרים בשנת 1948.

השוטרת הציצה בתעודה הזהות בלי להסתכל ממש אם זאת אני ואפשרה לי להמשיך בדרכי. במחסום הבא, החייל רשם את מספר תעודת הזהות בפנקס ואפשר לי להמשיך. לא ידעתי כמה מחסומים עוד לפני. לפחות עד עכשיו אף אחד לא שאל על חזי. בשום אופן אי אפשר להראות את תעודת הזהות שלו. גם לפני עשרים או שלושים שנה  חזי לא נראה כמו הבחור שבתמונה. 

מחסום כיסופים נראה ממש כמו מעבר גבול. עצרנו בצד והתור התנהל באיטיות. חזי עשה עצמו ישן. כשהגענו לראש התור, לחיילת כבר לא נשארה סבלנות. גם אני נראיתי חסרת סבלנות. כמה זמן בן אדם צריך לבלות במחסומים בדרך לביתו? 

"מה איתו?" היא שאלה אותי, מצביעה על חזי הישן. 

" אבא שלי," אמרתי לה, "אני לוקחת אותו אלי לשבת. ביום ראשון אני מחזירה אותו הביתה," הבטחתי. 

"אני צריכה לרשום את תעודת הזהות שלו," היא התנצלה. "הערתי" את חזי והוא אמר לה את מספר תעודת הזהות האמיתית שלו.

"למה אמרת שאני אבא שלך?" הוא נעלב . 

"מה רצית שאגיד? לפי התעודה אני בת שלושים ותשע, בהחלט יכולה להיות הבת שלך," צחקתי. הייתי באופוריה - עברתי  בהצלחה שלושה מחסומים. אני, שכל כך שנאתי להוציא דבר שקר מפי, הראיתי בשלווה תעודת זהות של אישה אחרת. חציתי את הגבול במרמה. נכנסתי אל הארץ האסורה.

"מה נעשה עכשיו?" שאל חזי. באמת שאלה טובה, חשבתי. 

"בוא נחזיר את התעודות ונראה. כפר דרום זה היישוב הראשון מיד לאחר מחסום כיסופים, אז קודם נעצור שם."

בסוד, בדמיון, הייתה לי תוכנית. חשבתי לקחת את הספר העבה של הארי פוטר שקניתי בשדרות, להתיישב בחולות מתחת לקרוואן של ליזה בשירת הים, על יד החבצלות והסירה שנרקבת בחול, מתחת לצל כלשהו, לקרוא ולשתות דיאט קולה כל היום. ביום העצמאות היינו בקרוואן של ליזה. מקום חלומי - הים פרוס מתחת מרפסת שנמצאת בדיוק בגובה הנכון כדי להעניק לים מראה  מושלם. אחד הנופים המדהימים שראיתי בחיי. אני זוכרת שכאשר ישבנו במרפסת, הבטתי בסירה שנרקבת בחול ובחבצלות שסביבה. 

חשבתי: "כאן אני רוצה להיות." 

לחזי אמרתי שאני מכירה אישה אחת שיש לה קרוואן מול הים. נבקר אותה ונראה לאן זה יוביל.

כפר דרום השתנה מאז יום העצמאות. בכל מקום היו אוהלים של אורחים ושלטים גדולים עם סיסמאות הקשורות למאבק. המקום נראה כערוך למלחמה, לפחות למלחמת התקשורת.

"אם כבר, אני מעדיפה אוהל על יד הים," רמזתי לחזי על התוכניות.

ליזה קיבלה את פני בחיבה, אבל על מקום אצלה לא היה מה לדבר. "הבת שלי וחמשת ילדיה מתגוררים כאן ובקרוואן רק שני חדרים." 

"לא אכפת לי," אמרתי, "אני רק מבקשת גישה לשירותים. אגור כאן למטה ליד הסירה." 

"אפילו אוהל אי אפשר להקים כאן, כי גם החברים של חתני מגיעים מחר. כמה אנשים את חושבת יכולים להשתמש בשירותים?"

"גם דרורה שם למטה משתמשת בשירותים שלי," ליזה הצביעה על אוהל בודד על שפת הים, החלום בהתגלמותו. "תיגשו אליה. היא בחורה נהדרת. היא תארח אתכם. אני ממש לא יכולה. ואתם יכולים להשתמש בשירותים של מאהל החברונים שנמצא שם," היא הצביעה על המשך הרכס, כמה דקות הליכה מהאוהל של דרורה. 

ליזה כיבדה אותנו בכוס תה ובעוגיות מאפה ידיה, אבל היה ברור שלא נוכל להישאר אצלה. 

"דרורה," היא נופפה לבחורה שהגיעה במכונית פיג'ו קטנה וישנה לחניה שליד ביתה של ליזה. "תכירי, אלה נכנסו היום לגוש. קחי אותם אלייך לאוהל. אני לא יכולה לארח כאן יותר אנשים ממה שיש לי."

דרורה הוציאה ענבים רחוצים מהאוהל וסידרה מקומות ישיבה לחזי ולי. היה כבר חשוך. הכביסה שתלתה התנופפה על החבל שחיבר בין עמוד החשמל והאוהל. על עמוד החשמל היה פנס שעשה קצת אור בחושך. מדי פעם הפנס נכבה ואז השתררה עלתה מוחלטת. לאחר דקות מעטות הוא שב להאיר. הענבים היו טעימים מאוד. הוצאתי מהתיק האפור שקית גדולה של שקדים מלוחים. עכשיו זה ממש ארוחת ערב. 

דרורה רצתה להכיר לנו שכנים נוספים בשירת הים. חזי שמח, אבל אני רציתי להישאר.

ישבתי בחושך כמעט מלא על יד הכביסה המתלבטת ברוח, שמשאירה צל על החול, כמו חיה המנסה לברוח מכלאה. הקשבתי לגלים ולריקוד הכביסה על החבל. הייתי לבד לגמרי על החול. ברגע כזה, אפשר לתת לפחד לחדור, אולי מישהו מעבר לאור מתבונן בי, חורש רעות ואני כאן מוארת על הבמה, חשופה ופגיעה. אבל הטוב הקיף אותי מכל עבר. לא פחדתי. ישבתי לבד, בשלווה, לאור הפנס. התחלתי לקרוא את הארי פוטר.

הטלפון הראשון מהבית הגיע עוד לפני שחזי ודרורה חזרו. דובי לא הצליח להבין איך ברחתי לי פתאום ונעלמתי בתוך גוש קטיף. גם דנה כעסה עלי ודרשה שאחזור מיד. הקולות נשמעו לי רחוקים, קוראים לי מעולם אחר, שלא מבין כמה בטוח ונעים להיות כאן מתחת לפנס על יד האוהל של דרורה. לא הצלחתי להסביר להם את זה והם נעלבו עוד יותר.

אין ספק, זה היה יום ארוך ביותר. בבוקר עוד אכלתי ארוחת בוקר אצל הזוג הנחמד שאירח אותנו ללילה בשדרות. העייפות התפשטה בי. איפה אפשר לישון? האוהל של דרורה פצפון, אוהל לאדם אחד. לא רחוק משם ראיתי סוכה מדקלים. "מה זה?" שאלתי את דרורה כשחזרה עם חזי. 

"זאת הזולה של הילדים שעושים סרפינג," הסבירה דרורה. 

"את חושבת שיהיה אכפת להם אם אישן שם?"

"לא יודעת," משכה בכתפיה. "הם ילדים טובים, אבל מדי פעם הם באים לשם בלילה, לבלות ביחד."

הלכתי לבדוק. לסוכה היו שני צדדים - חדר אחד פנימי ומרפסת חיצונית. במרפסת הייתה ערימה של לוחות סרפינג. קודם שמתי לב שעל החול עוברים סרטנים שחורים די גדולים מבחינתי. חשבתי שכדאי שאישן גבוה מהחול. סידרתי לי מיטה מעל הלוחות וכך החל הלילה השני הארוך בחיי.

אני לא יודעת אם כדאי להלאות כאן בתיאור של תלאות הלילה. ברור לי שיש אנשים שעברו תלאות גדולות מאלה. רק חשוב לי לציין שהגעתי למסקנות הבאות: 

  1. יותר אני לא יכולה לישון בחוץ. 

  2. אני צריכה שירותים במרחק סביר מהמיטה שאני ישנה בה ורצוי מאוד שהמיטה לא תהיה בגובה של הרצפה.

 

אמרתי את זה ליניב שבא לבקר אותי באותו הלילה. אני חושבת שהשעה הייתה אחרי אחת, אבל כשמישהו ישן בחוץ, אז מה הבעיה לבקר אצלו בכל שעה? וחוץ מזה, הוא הביא איתו עוד מישהו שחיפש מקום לישון.

בכלל, לישון מול הים זה בכלל לא כיף כמו שחשבתי. בשעה מסוימת הכול נעשה רטוב לגמרי, כאילו מישהו פתח ברז מים מעל המקום שבו ישנתי והדקלים בסוכה טפטפו עלי. נכון, לא היה קר וגם חם לא היה, אבל היה מאוד רטוב.

גם הילדים, בעלי הבית, הגיעו בשעה כלשהי אחרי יניב והעירו אותי בנימוס.

"מי את?" שאלו את הפולשת למעוזם, "למה את ישנה כאן?"

הודיתי מיד בזכותם על המקום וביקשתי מהם רשות לישון שם. הם לא סירבו, פשוט נכנסו פנימה והתחילו לפטפט. כנראה שנרדמתי בכל זאת, כי כשהתעוררתי מזרם של מים ששטף את פניי, הנערים כבר הסתלקו.

המים זרמו מהגג שהיה בנוי מסכך של דקלים, בטיפות גדולות, לא רק על פני אלא גם על הרגליים. זה לא גשם, זו פשוט לחות. בשעה מסוימת, כאשר הטמפרטורה יורדת, האוויר אינו יכול להכיל את הלחות הרבה והעודף הופך לטיפות מים. צמצמתי את עצמי לחצי וניסיתי להמשיך לישון בין הטיפות. 

כשישנים בחוץ, לפחות זוכים לראות את הזריחה. קמתי ממרבצי בסוכה כשהמצוק הנמוך שמסביב לחוף עדיין הצל עלי מהשמש. צעדתי לכיוון הים וכשפניתי חזרה, השמש - אדומה וגדולה - עמדה לפניי בכל הדרה   כשמגדל השמירה הגבוה של החיילים משמש לה כמסגרת. זה קרה בבת אחת. רצתי חזרה לקחת את המצלמה, אבל התמונה השתנתה. השמש טיפסה במעלה המגדל במהירות עצומה. השמיים מעל הים הוארו באור ורוד. לא היו עננים בשמיים להחזיר את הכתומים של השמש. הים עדיין שהה באפלולית.

השמש המשיכה לטפס, עולה מעל המגדל, מסלקת את שאריות הרטיבות שבחוף, מאירה את הים הפרוס ממול בצבעי תכלת רכים. הכול היה טבול בצבע שמיים שאכנה אותו כחול, כי אין לי מספיק מילים להסביר צבע צלול ועמוק כזה. ולא משנה כמה צבעים אערבב על הנייר. לעומק הצלול הזה אין דרך להגיע.

הזריחה רוממה את רוחי מתלאות הלילה. אחרי הליכה של כמה דקות בחול ניצבתי בפני חמש דלתות סגורות שהיה מסומן עליהם "שירותים". הדלתות סודרו אחת ליד השנייה, מוגבהות מעט מהחול. כל הדלתות פנו החוצה, מזרחה, לעבר השמש העולה. לא ידעתי אם אלה שירותים של גברים או של נשים. בהיסוס פתחתי את הדלת הקיצונית מימין. איש מסכן ישב שם על האסלה.

"סליחה," מלמלנו שנינו ואני מיהרתי לסגור את הדלת. שוב הסתכלתי מסביב - אין שום שלט. היססתי לפני שפתחתי עוד דלת. אבל האיש המסכן היה יחידי בשירותים האלה אותו בוקר. גם בדלת שעל השירותים שלי לא היה מנעול.

משם המשכתי לעבר המקלחת. גם כאן לא היה שלט. ראיתי שהמבנה היה חדש לגמרי. בפנים שורת מקלחות פונה למסדרון ארוך. במקלחות הורכבו פסי עץ, אך המסדרון היה בחול. לא היו מדפים ולא מתלים. הכול נראה בסיסי לחלוטין. כנראה עוד לא גמרו לבנות את זה, חשבתי. בחרתי במקלחת האחרונה בשורה. כבר  התרגלתי להתרחץ במים קרים, זה בכלל לא נורא כמו שתיארתי לעצמי. הבעיה היא רק בשנייה הראשונה. אחר כך זה נעשה נעים למדי. כבר שני לילות אני מחוץ לבית ולא חפפתי אתמול את הראש אצל הזוג הנחמד שישנו אצלו, כי גם שם כבר לא היו מים חמים. הייתי חייבת לחפוף את הראש. הכול הלך בסדר עד לרגע שבו התחלתי לשטוף את השמפו. בדיוק אז הפך זרם המים הסביר, שזרם מעשרים החורים שמעלי, לזרם מים הזורם רק מחור אחד, כמעט כלום.

ידעתי שזה בסך הכול עניין של כלים שלובים. מישהו פתח ברז אי-שם. אבל מי עשה זאת עכשיו בשעה חמש וחצי בבוקר? היה קשה מאוד לשטוף את השמפו מהראש בזרם כל כך חלש. המים הקרים כבר לא היו נעימים. אחר כך בקושי התנגבתי כי המגבת נפלה לחול הרטוב שבמסדרון. והכי מצחיק? בדיוק כשניגבתי את הראש ועמדתי עירומה במסדרון, שמעתי את הדלת נפתחת. "סליחה," מלמל האיש, כנראה אותו אדם אומלל מהשירותים. לפחות אני מקווה שזה הוא ושלא אמללתי שני אנשים באותו בוקר. התלבשתי בכל המהירות האפשרית ושכחתי שם את בקבוק השמפו הגדול שקניתי בשדרות. מעולם לא חזרתי אל המקלחות ואל השירותים האלה. ביקרתי עוד הרבה פעמים במאהל של החברונים, אבל אף פעם לא שאלתי על השמפו. נודע  לי שהשירותים של הנשים נמצאים בצד השני של המאהל. 

מי שלקח ממני את זרם המים בחמש וחצי בבוקר הייתה מכונת הכביסה שעומדת במאהל. על המכונה היה מודבק דף מחולק לפי שעות. מתברר שהמכונה המסכנה הזאת עובדת עשרים וארבע שעות ביממה ודרי המאהל משתמשים בה לפי התור. כעבור שבוע הגיעה מכונה נוספת לעזור לראשונה, כי עשרים וארבע שעות לא הספיקו. אני מקווה ששיפרו גם את לחץ המים.

"יניב," אמרתי לו בטלפון, "אם אתה לא מוצא לי איפה לישון, אני באה לישון איפה שאתה נמצא. אני לא מסוגלת לזה." 

חזי, שגם הוא חווה את קשיי השינה ליד הים, החליט לעבור לגור בבית הספר שבנווה דקלים. אבל אני חשבתי שהשירותים שם רחוקים מדי ממקום השינה וזה בלי לבדוק את זרם המים.

יניב מצא לי את המיטה בחדר של תמר.

זה לקח כמעט את כל יום חמישי, כי היה צריך לקבל אישור מאורנה, אמא של תמר. למעשה, משפחת אוחיון החליטה לא לארח אנשים לקראת הגירוש. אבל יניב ביקש, התחנן ונפנף במצוקה שלי ואורנה לא הייתה מסוגלת לסרב. המיטה הקטנה המכוסה בסדין נקי נראתה לי כמו גן עדן מושלם. את התיק הכנסתי מתחת למיטה. מה בסך הכול דרוש לבן אדם? השירותים היו במרחק שתי פסיעות מהחדר ובדלת החדר היה מפתח המאפשר לנעול אותה מבפנים.

"מה עם המפתח לבית?" שאלתי את אורנה. היא הביטה בי בתימהון. "תחזרי מתי שאת רוצה, הדלת של הבית אף פעם לא נעולה."

בפנקס כתבתי: את מצילה כאן את נשמתך. הכול מסתדר. אפילו המילים מיותרות. עולם אחר, לא יכולה להסביר. או אולי מפחדת שאם אנסה, אתקרב יותר מדי ואולי אפגע? אבל כאן הרע לא פוגע. כאן עולם הטוב, האמת. כל כך מעט מזה יש בעולם. כמה מדהים להיות כאן לא רק צופה, אלא חלק ממש. שייכת באמת לעולם הטוב. לוקחת את הסיכונים שכרוכים בלהיות טוב בעולם שהרשע כמעט מכסה. לחשוב שטוב שאני יהודייה ושייכת, נינה של סבתה בילה וסבתה תהלה, צדיקות שנמצאות איתי כאן מול הים. והכול לא לשווא. להחזיק בטוב עוד קצת. עוד מעט. לא משנה מה המחיר.

 קשה לשחזר את השלווה בימים הראשונים בנווה דקלים בחדר של תמר. דובי התקשר אלי שוב. הקליטה הייתה מאה אחוז ובכל זאת קולו נשמע  מרוחק מאוד. אינני זוכרת את המילים המדויקות של השיחה שלנו. אני מתארת לעצמי שדובי הסביר לי עד כמה אני לא בסדר. אחרי חיי נישואין במשך עשרות שנים, ניתן להגדיר את השיחה במילים "דובי הבהיר לי ארוכות בטלפון עד כמה אני לא אישה טובה." 

צמד המילים "אישה טובה" מככב אצלי שנים רבות. אני חושבת שהפעם הראשונה שהצמד הזה עלה, הייתה בשיר שנגמר במילים "אישה טובה לעד מובסת". זה היה עוד בימים שבהם סברתי ששירים צריכים להיכתב במילים חשובות, כמו "מובסת" וגם איכשהו לשמור על משקל, אם לא על חרוזים של ממש. לכן אין טעם להביא לכאן את כל השיר. גם המילים "לעד מובסת" נראות לי היום מיותרות ובומבסטיות. אבל את צמד המילים "אישה טובה" אהבתי מיד. מה זה בכלל "אישה טובה?"

פעם כתבתי בפנקס: "עוגה בתנור, שניצלים במחבת, יושבת במטבח מרוצה – אישה טובה". אם זאת ההגדרה של אישה טובה, אז ברור שאישה שנוסעת פתאום לגוש קטיף למחות ולהתנגד לגירוש, לא על ידי שליח, אלא בעצמה, לא יכולה להיות כלולה בהגדרה של אישה טובה. במילים אחרות: לא הייתי מגיעה לחוף בשירת הים לו הייתי מנסה שנייה אחת להיות אישה טובה. בנסיבות האלה אין זה פלא שההרצאה של דובי התקבלה אצלי בשוויון נפש. אומנם ניסיתי להסביר לו מדוע לא שיתפתי אותו בתוכניותיי, אבל עצם ההסבר כבר הוכיח שאינני "אישה טובה".

האמת? הופתעתי עד כמה דובי היה מרוגז, אבל גם חסר אונים. הוא העביר לי את דנה ואני הופתעתי לשמוע שגם היא כועסת עלי. זאת אומרת, שלא רק שאני לא "אישה טובה", אלא שאני גם לא "אמא טובה". על זה עוד לא כתבתי אף פעם בשיר.

דנה היא הצעירה בילדיי. עבורה הייתי אמא טובה בהרבה מזו שהייתי לשני בניי הבכורים. זה לא אומר שאין לי נקיפות מצפון לגבי תפקודי כאמא טובה עבור כל ילדיי. יש לי. אבל הנושא קל יותר בעיניי מסוגיית "אישה טובה". בניגוד לנשים - שיש הרבה מהן – אמא יש רק אחת. ואני בהחלט השתדלתי במסגרת מגבלותיי. כשבני הבכור היה מתלונן על תפקודי כאמא, הייתי אומרת: "אני יודעת שאני לא האמא הטובה ביותר בעולם וגם לא השנייה הטובה ביותר בעולם וגם לא השלישית הטובה ביותר בעולם וגם לא..." עד שהוא היה מתרגז עלי ומבקש שאפסיק כבר עם זה.

דנה, שהייתה אז כבר אחרי שירות צבאי ואחרי חצי שנה בדרום אמריקה, ניסתה שיטה אחרת:

"איך את יכולה לעשות לי את זה?" שאלה, "לשים אותי במצב של פחד. אני פוחדת ודואגת ממה שיכול לקרות לך שם."

בתי לא מנוסה כמוני במשפטים פולניים. ממני היא לא שמעה משפטים כאלה. אבל אני מכירה אותם בעל פה. "את מובילה אותי אל הקבר" "בגללך אני לא יכולה לישון בלילה" "איך את עושה לי את זה? " "את חושבת רק על עצמך!" אני גדלתי על המשפטים האלה. לא משנה עד כמה ניסיתי להילחם בהם, אני בטוחה שאלה  המשפטים שמנהלים אותי עד היום. איך אפשר להסביר את השאיפה שלי להיות "אישה טובה" בלי המשפטים האלה?

"אם כך את חושבת", עניתי לה, "אז איך נסעת לבד לדרום אמריקה, עם תרמיל על הגב והגעת לכל מיני מקומות נידחים ומפחידים וגם דרשת שלא אפריע לך עם הטלפונים? אני לא אמרתי לך אל תסעי כי אני דואגת. גם אני רוצה לעשות מה שאני מרגישה, בלי לקחת בחשבון דאגות חסרות בסיס של אחרים."

דנה נזקקה לכמה שניות כדי לענות לי. אני חושבת שקשה היה לה לעכל את העובדה שיש לי בכלל רצונות שאינם קשורים אליה ושהיא אומנם חשובה, אבל הדאגות שלה לא יותר מדי חשובות.

"אבא נורא מרוגז," אמרה, "דברי עם ליאור."

עם ליאור לא הייתה לי בעיה לדבר, הרי ליאור המסכן הוא זה שאיפשר לי את הכניסה לגוש. הוא זה שנסע איתי עד לתחנת הדלק הקרובה למחסום וחזר משם באוטובוס.

כשנפרדנו, ליאור העיר משהו לגבי זה שהוא צריך לספר לאבא. אני זוכרת שחשבתי, שהוא בכלל לא מתאר לעצמו עד כמה דובי ייקח את זה קשה. 

בינינו לבין עצמינו, מה יש פה לקחת כל כך קשה? מה כבר קרה כאן?

אין ברירה אלא להגיע לעניין הזה של "אישה טובה". פשוט מה שקרה - לא הייתי אישה טובה וגם לא היה אכפת לי שאני לא.

אז זה הכול.

מפחיד כשזה קורה בפעם הראשונה אחרי עשרות שנות נישואין.

עכשיו, כשהסברתי את כל זה, בוודאי כבר אף אחד לא מתפלא מה הייתה השלווה המדהימה שירדה עלי באותו ערב על שפת הים עם דרורה ועם חזי.

שיחות הטלפון מהבית הוסיפו להגיע. גם עוז בני הבכור התקשר מלונדון ופתח בשיחת שכנוע ארוכה.

עוז הוא אשף הוויכוח. הרבה יותר טוב מדובי.

כשעוז היה בן 15 בערך, היינו בניו יורק כמה חודשים - חופשה ועבודה. נסענו עם ליאור ועם דנה ועוז הצטרף כשהתחיל החופש הגדול. בדרך חזרה תכננו לטייל בצרפת. עוז אמר לי שהוא רוצה להישאר בניו יורק במשך השבוע שבו נטייל בצרפת, כי הוא מעדיף להיות עם החברים שלו. לחברה שדובי עבד בה הייתה דירה בניו יורק ועוז רצה לשהות בה במהלך אותו שבוע.

 

הייתי בהלם, בשום אופן לא רציתי להשאיר את עוז לבדו בדירה ההיא. היו לו חברים ובעיקר חברות מהתקופה שבה למד בניו יורק וכולם נחשדו בעיניי בעישון סמים ובהתנהלות מפוקפקת. ידעתי שעוז רוצה להישאר כדי לבלות איתם וגם ידעתי שאין סיכוי להתנגדות שלי. עוז שכלל את אומנות הוויכוח שלו לרמה שהשאירה אותי חסרת אונים. בנוסף, ידעתי שדובי לא יעזור לי בזה בכלל. הדבר היחידי שהצלחתי לעשות היה להתווכח קצת על התנאים של ההישארות בבית. לבקש ממנו לדבר כל יום עם החברים שלנו ויקטוריה ואלברט וללכת איתם לאכול, כדי שיהיה לפחות מבוגר אחד שיוכל לשים לב למתרחש. אז עדיין לא היו טלפונים ניידים ולא ידענו באלה מלונות נשהה בטיול. זה היה טיול ספונטני. לא הייתי בטוחה שכאשר אתקשר לדירה, עוז יהיה שם לענות לי. ואפילו אם יהיה, אולי לא יענה? כל זה חלף בראשי ביעף כשאני שוקלת מה לענות ואיך לצאת מזה.

אני מזכירה את זה כדי להסביר את העוצמה של עוז מולי ואת יכולתו לשכנע אותי בכל דבר. הוא התקשר אלי מלונדון, שם הוא מנהל חברת היי טק גדולה. הוא פתח את השיחה בנועם, אבל אני הרי ידעתי שלא משנה מה יאמר לי, אני לא אחזור.

הוא הסביר לי ארוכות כמה היה רוצה להיות במקומי ולעשות את מה שאני עושה - "אבל... הבית שלך מתפרק. אבא יורד מהפסים. הוא רוצה להתגרש."

"רק קצת אני לא אישה טובה וכבר הבית שלי מתפרק?" עניתי לו בשאלה. אני לא מתווכחת טוב כמוהו.

הבעיה שלי היא שאני מתרגזת מהר. ההתרגזות מביאה אותי לכעס ולהתלהמות. אחר כך אני מרגישה לא נוח על כך שהתפרצתי. אני כועסת על עצמי, מתחרטת, מרגישה בן אדם רע ובסוף מתרצה ועושה מה שמבקשים ממני.

מוזר, אבל הפעם זה היה שונה. אולי המטרה נראתה לי הרבה מעבר לעצמי?  

הפחד הוא אבי הרע בעולם, כתבתי בפנקס, הפחד מביא את החורבן.

ז. החיים מהצד השני.

סתם יום. אני ישנה כאן היטב - הולכת לישון מוקדם למדי ומתעוררת בדרך כלל מוקדם בבוקר. אני  אדם של בוקר. התרגלתי כבר לכללים בבית של אוחיון. אני שמה על עצמי את הפריאו הכתום - מעין חצאית מעל המכנסיים הקצרים שאני ישנה איתם בלילה. במטבח אני כבר יודעת להכין לעצמי כוס גדולה של קפה נמס. יחד עם הכוס אני יוצאת לגינה דרך הסלון, מתיישבת על המדרגה של המרפסת, כשהרגליים היחפות טובלות בדשא הרטוב עדיין מהטל ומקשיבה לציפורים שרק עכשיו התעוררו. אני כבר מזהה את הקול שמשמיע התוכי של השכנים מאחור, שמצטרף לשירת הציפורים, מחקה אותה, אך מוסיף תוספת משל  עצמו. 

הגינות כאן לא תחומות בגדרות ובכל זאת קל להבחין היכן נגמרת גינה אחת ומתחילה השנייה. טעמו של כל שכן ניכר בגינתו. אצל משפחת אוחיון הדגש הוא על עצי פרי - עץ אנונה ועליו כמה אנונות, שאני חוששת שלא יבשילו בזמן ויתבזבזו לאחר הפינוי; עץ מנגו, שכנראה זאת לא העונה שלו וכמה עצי הדר בחלק האחורי של הגינה. בין עצי הפרי יש דשא, שהגיע הזמן לקצוץ אותו. ליד הבית ערוגת חבצלות פורחות. הגינה מושקעת, אך לא מטופחת. את הגינה שמתחברת לגינה של אוחיון מאחור אני מכנה "הגינה של הציפורים". יש בה עץ אחד - אני לא יודעת מאיזה סוג - נוח למגורי ציפורים. כל בוקר המוזיקה העיקרית מגיעה ממנו. ביתר הגינה - דשא ופרחים. היא מעוצבת כמו גינה אנגלית שרואים בסרטים ישנים. במרפסת הבית אפשר להבחין בכלובי ציפורים, גם התוכי המדבר בבוקר נמצא ביניהן. אני מדמיינת את המתגוררים שם כזוג אנגלי מבוגר שילדיו כבר עזבו את הבית ועכשיו הם מתמכרים לתחביבם - טיפוח גינה וציפורים נדירות. 

מהצד הימני של משפחת אוחיון מתגוררת משפחת לוי. שאריות של גדר חיה ניצבות עגומות בחול בין שני הבתים. יש שם גם מבנה מוזר, שילדים בנו. אליאסף סיפר לי שזה היה הבית של החבורה, כמו חסמב"ה. היה להם גם סליק, שאליו אספו כדורים וחלקי פצצות שמצאו בסביבתם. הסליק הזה חוסל כשקיומו נודע לקב"ט, שדרש מהם לסלק משם את הכול. 

להערכתי, מתגוררים בבית לוי לפחות עשרים אורחים, מלבד משפחת לוי, שהיא רבת משתתפים בפני עצמה. יש להם שלישיית בנות קטנות, שאותן אני פוגשת לעתים מזומנות בבית אוחיון. בימים הראשונים טעיתי לחשוב שהן, או חלקן, שייכות לאורנה - כי הן נכנסות ויוצאות מהמטבח כאילו שזה ביתן. 

כשנולדה השלישייה, סיפרה לי אורנה, כל השכנות התגייסו לעזור לדקלה לוי לטפל בהן וכך הן התרגלו להיות בבתים בסביבה. היום הן בנות חמש ומבחינתן הבתים של השכנים הם ההמשך של הבית שלהן. חלק גדול מהגינה של משפחת לוי מוקדש לארגז חול עם דליים ועם כלים למשחקים - גן עדן לילדים קטנים. מעל החול מתנשא עץ גדול, צפוף-עלים. מוזר איך עצים כאלה יכולים לגדול בחול. מימין לגינה האנגלית ומאחורי משפחת לוי גר הרופא של גוש קטיף, ד"ר סודי, בבית עם גדר הפיטנגו - הילדים נוהגים לעבור שם כדי לאכול ממנו. בגינה בהרצליה ניסיתי פעם לשתול פיטנגו, אני אוהבת את הפרי הזה, אבל כנראה לא הייתה מספיק שמש. בנווה דקלים, בגדר של הדוקטור, הפיטנגו עושה חיל. מעניין כמה זמן יוכל הצמח הזה להחזיק מעמד אחרי שיפסיקו להשקות אותו. על הבית, מהצד של הכביש, יש שלט גדול: "עוד יינטעו כרמים..." הדוקטור למד בצעירותו בישיבה של ימית, ללא ספק הוא אדם אופטימי. בשנה שעברה, בערב שבת, נפל אצלם פצמ"ר בקומה השנייה, שהייתה אז מוחשכת. באותו זמן הם ישבו לארוחת השבת בקומה הראשונה. הם עלו למעלה בחושך לבדוק מה פשר הבום ששמעו ורגלה של אשת הדוקטור נתקלה בחפץ קשה שהיה מונח על הרצפה. הדוקטור הבין שזאת הפצצה שלא התפוצצה. "אל תזוזי," צעק לה וכך הם נשארו עד שהגיע קצין הביטחון שהזעיקו. גם אצל משפחת לוי נפלה פצצה שלא התפוצצה. הפצצה הפילה את דגל ישראל שהתנוסס מעל הבית. כשדקלה תמהה מה קרה לדגל, היא גילתה את הפצצה. בגוש קטיף הוציאו ספר על כל הניסים האלה, אבל אני חושבת שחומר הנפץ שבו השתמשו העזתים כשהפציצו את שכניהם, לא היה מאיכות טובה. היום, לאחר ההתנתקות, שופר חומר הנפץ ובדרך כלל הפצצות מתפוצצות.

אני שותה את הקפה לאט, מתמכרת לשלווה. הציפורים שעל העץ לא יודעות בכלל מה עומד לקרות לעץ שלהן בעוד שבוע. גם העץ לא יודע לפחד ממה שאולי יקרה. כל כך שליו. למה העתיד מפריע רק לשלווה שלי?

אולי זה לא יקרה?

אחר כך אני לובשת בגד ים ונוסעת לשירת הים. עכשיו, בתשעת הימים עד תשעה באב, שומרי מצוות לא רוחצים בים. הים זה כיף ואילו אנו נמצאים בימים של אבל על חורבן בית המקדש. כל זה לא חל עלי, כמובן. הבוקר הים די גלי. בימים הראשונים שלי פה, בתמוז, לפני הימים שבין המצרים, כשגם דרורה ואחרים הצטרפו אלי לשחייה, קצת פחדתי להיכנס לים ולשחות בלי מציל. אחר כך התרגלתי ושכחתי שזה אסור. עכשיו לא אכפת לי לשחות לגמרי לבדי. ההנאה לשחות לבד בים, כשאינני מורגשת מול גודלו, עצומה. עם זאת, אני משתדלת להיזהר ושוחה בעיקר לרוחב ולא לעומק. המים בבוקר קרירים, נקיים וצלולים. ההרגשה נפלאה. 

אחרי השחייה אני צפה על הגב, מפקירה את גופי בידי הגלים. כשאני יוצאת, השעה כבר שמונה. אני עולה לליזה. חמשת נכדיה כבר ליד שולחן האוכל.  שירלי בתה מניקה את התינוק וליזה ואני מאכילות ומלבישות את האחרים. ילדים טובים כאלה מעולם לא ראיתי. הודיה הגדולה בת חמש, ילדה רצינית ואחראית. אחריה תאומים - בן ובת בני שלוש וחצי, חמודים ונינוחים כאילו כל החיים נוצרו רק בשבילם. אדם הקטן כמעט בן שנתיים, שזוף מהשמש, פרוע וחופשי. הוא לא מדבר עדיין, אך בתנועותיו הוא חופשי לחלוטין, ילד טבע. התינוק בן חצי שנה, מתוק ולרוב נמצא בזרועות שירי אמו. כשדרורה הייתה כאן ועוד היה מותר לשחות בים, היינו מבלות איתם בבוקר על שפת הים. 

עכשיו תפקידי לקחת במכוניתי את שלושת הגדולים אל הקייטנה שנמצאת במרחק כמה דקות משם. הילדים אוהבים לנסוע איתי באוטו, גם אדם רוצה לבוא.

"כדאי לך שהוא יעשה פיפי לפני שהוא נכנס לאוטו," אומרת לי הבת הגדולה. אני מנסה, אבל לא מצליחה לשכנע אותו וכך כולנו נכנסים למכונית ונוסעים לאוהל הגדול של החברונים.

בקצה האוהל הגדול, מאחורי הספסלים שבפינת חדר האוכל, שתי נערות בגיל תיכון מהתנחלות אחרת פתחו קייטנה. הן עושות את זה בהתנדבות, במסגרת המאמץ המשותף של כולנו לעזור לתושבי הגוש בימים הקשים שלפני הגירוש. בקייטנה הזאת מתקבלים ילדים מגיל שלוש עד חמש. הודיה מחבקת אותי ולא רוצה להיפרד. גם אני נקשרתי לילדה המתוקה והרצינית הזאת. אני מזדהה איתה. לא קל לקבל בגיל שנה וחצי אח ואחות תאומים.  

כל בוקר מתפללים הילדים, בהדרכת הנערות, תפילה מיוחדת. למעשה, אין לי מושג מה מתפללים בימים רגילים ומה בימים שלפני תשעה באב. אולי זו תפילה מיוחדת, של ילדים, כדי להסיר את רוע הגזירה על גוש קטיף. אינני שואלת, כי אין לי חשק להדגים שוב את בורותי המוחלטת בנושא זה.

אני מתיישבת על החול, הודיה ואדם בחיקי. חנה נותנת לי ספר ואנחנו קוראים פסוקי תהילים לפי הוראותיה. אדם מפתיע אותי כל פעם מחדש בסבלנות שלו. הודיה נשמעת כאילו היא כבר יודעת את כל המילים בעל פה והתאומים מתרכזים בפרצוף רציני וחוזרים בקול על המילים. התפילה נמשכת קרוב לרבע שעה. גם אני מתרכזת בפסוקים, מבקשת במילים שכתב  דויד המלך לפני אלפי שנים, מתחננת אל האלוהים לישועה. אולי זה יעזור. 

אחר כך אני מחזירה את אדם לליזה ומתקלחת במקלחת שבנתה מחוץ לקרוואן שלה. על החבל שלה אני תולה את בגד הים הרטוב ואוספת משם את בגד הים היבש שהשארתי שם אתמול. אמנם ארזתי רק את ההכרחי ביותר, אבל שני בגדי ים הם בהחלט הכרחיים כאן. תשע וחצי, היום רק התחיל. בדרך חזרה לנווה דקלים אני ממלאת את האוטו בטרמפיסטים שמחכים להסעה ליד השער. הכביש מוביל דרך המואסי, "הביצה," לאורכו מתגוררים בדואים שמעבדים את האדמה הבוצית. לפני שנה הלכתי ברגל לאורך הכביש הזה ולא ידעתי שקיים בכלל הישוב שירת הים.

בימים אלה שירת הים מלא לגמרי באנשים. אני לא יודעת מתי הישוב הזה התחיל להיבנות, אולי אחרי הסכמי אוסלו, אבל נראה לי שרוב תושביו באים מהתנחלויות אחרות. יש גם מעט אנשים שאינם מתנחלים ואפילו אינם דתיים. כמו יצחקי, למשל, שבנה את הבית האחרון בקצה הדרומי של שירת הים ועבר לגור בו לפני שנים מועטות. על פי העיתונות, הוא ביצר את ביתו ומילא אותו במזון לזמן ארוך. הוא מתכנן, כך לפי התקשורת, לא לאפשר לאיש להיכנס אל ביתו. גרה כאן גם רבקה לבנת, שתמיד מארחת אנשים ועורכת מסיבות. אתמול הגיע גנן לשתול אצלה דשא. "אסור לדרוך עליו שבועיים," הסביר לה ורבקה ראתה בזה סימן לכך שבוודאי גזירת הגירוש תתבטל. 

בבית הקפה בנווה דקלים אני פותחת שולחן. לחלק גדול מהצעירים שאני מכירה כאן אין היכן לאכול וגם לא כסף לקנות במסעדה. אני מזמינה כמה מהם לארוחת בוקר מאוחרת.  נורית כבר במסעדה, קל לזהות את שפעת התלתלים החומה על הגוף הצנום והעדין. היא נראית כילדה בת שש עשרה אך  היא מסיימת בקרוב תואר שני בארכיטקטורה  באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב. הוריה עברו להתגורר בארה"ב כשהייתה בתיכון. 

"לא אכפת לי הלימודים," היא אומרת "אני חייבת להיות כאן. אבל איפה כולם?"

נועם מצטרף אלינו, אני חושבת שאולי קורה משהו בינו לבין נורית. הם קצת דומים אחד לשני, נועם צנום עם שפעת שיער אדום, אך עורו בהיר מאוד, ורגיש, ואילו לנורית עור כהה.  נועם הגיע לכאן מכפר סבא, הוא מוזיקאי, ולומד באקדמיה למוזיקה בתל-אביב, הוא לא בטוח איך אפשר להתפרנס מזה, אבל הוא עוד צעיר. שניהם נמצאים בנווה דקלים כבר חודש.

בשעה זו בית הקפה מלא בעיקר בעיתונאים. אני כבר מכירה את רובם, מתעלמת מהם והם מתעלמים ממני. האווירה בסך הכול טובה. בהתחלה, למסעדה היו שני חלקים - בשרי וחלבי. עכשיו, כשהגירוש מתקרב, נשארה פתוחה רק המסעדה החלבית. את המקררים ואת הציוד של המסעדה הבשרית כבר העבירו מכאן. משונה להיות במקום שהולך להיסגר. הכול נראה שוקק חיים, אבל הולך ומצטמצם. כל יום חנות נוספת נסגרת.

אתמול התחוללה מהומה ליד החנות לדברי סריגה. בעלת הבית היא אישה מבוגרת ומקסימה. הסריגה די פופולרית כאן, כי הבנות תמיד סורגות כיפות לבנים. בכלל,  כשחיים בלי טלוויזיה, יש הרבה זמן לעבודות יד. 

כשעברתי ליד החנות, ראיתי אישה צועקת על עיתונאי שעמד שם עם צלם. הם צילמו את בעלת החנות ואת בעלה מוציאים ארגזים מהחנות. בעלת החנות עשתה כל מאמץ כדי להימנע מלהצטלם, אבל לשווא. המראה שלה נושאת ארגז התאים לצרכיו של העיתונאי ויחד עם הצלם ועם איש נושא מיקרופון הם הקיפו אותה ולא אפשרו לה להסתיר את פניה. חסרת אונים, היא פרצה בבכי והסתגרה בחנותה. בעלה נכנס פנימה כדי לתמוך בה. האישה שצעקה על העיתונאי הייתה כלתה. 

 "החנות הייתה מרכז חייה," היא צעקה על העיתונאי. "אין לך מושג כמה כל זה קשה לה. איך אתה מעז להציק לה? אתה לא רואה שהיא לא רוצה שתצלם אותה?" היא הייתה קרובה להיסטריה.

 העיתונאי לא הביט לעברה. הצלם השפיל את עיניו והביט בארגזים שנשארו מחוץ לחנות. האישה לא הצליחה יותר להמשיך לדבר. 

חיבקתי אותה. "חבל עלייך," אמרתי לה. "חבל על המילים, על הכעס. הוא לא מסוגל להבין." 

במסעדה, העיתונאים ואני נמצאים משני צדי המתרס. קו ברור מפריד בינינו. אני לא משלהם. בהרצליה פיתוח אין קו כזה, אבל כאן אני שייכת אל האחרים, אל המצולמים, המתועדים והסטטיסטים בהצגה הגדולה הזו. בעצם, אני במצב יותר גרוע, כי אני אפילו לא שייכת למצולמים. מבחינת העיתונאים אני סתם גורם מפריע שנדחף למקום לא-לו. במקרה הטוב, אני מקלקלת להם את המראה של הדברים כפי שהם אמורים להיראות. אבל אני מביאה בחשבון גם את האפשרות שהם בכלל לא רואים אותי ושאני לא מקלקלת להם דבר.

כמוני, ישנם כאן אנשים נוספים מהסוג שלי, הסוג הבלתי נראה. יניב עסוק כל היום במה שהוא מכנה "סיורים". אני מסיעה אותו לסיורים האלה לעתים קרובות. כך אני מכירה מקומות נוספים בגוש. יניב הוא טיפוס חברותי מאוד. הוא מהרצליה. הוא היה נער צעיר בימים של חתימת הסכמי אוסלו, כשהתחלנו בהפגנות השבועיות בצומת. מדי פעם הוא היה מגיע עם חבורת צעירים מבית"ר ומחיה קצת את הפגנת הזקנים. מאז עברו שנים רבות, שבהן הוא הספיק להשתחרר מהצבא ולרוץ לבחירות בעירייה ועכשיו הוא במועצת העיר הרצליה. יניב מנסה להדגיש את העובדה שגם חילוניים תומכים במאבק נגד ההתנתקות. לבקשתו, השתתפתי בסדרת הפגנות שארגן. אחת מהן הייתה מאוד מוצלחת, בשפת הים בתל אביב.  למרבה הצער, אף אחת מההפגנות הנ"ל לא זכתה להיכנס לדפי העיתון. אתמול יניב ארגן כאן כנס של חילוניים. אספנו כעשרים אנשים ללא כיפות בחדר הישיבות שבמועצה, כאילו אנחנו המטה החילוני למאבק בהתנתקות. למעשה, היינו כל החילוניים בנווה דקלים. ניהלנו "כאילו ישיבה" מול כמה עיתונאים מפהקים, שדובר המועצה סחב בכוח לצלם אותנו. עשינו מה שאפשר כדי ליצור רושם של חילוניים המשתתפים במאבק, אבל העיתונאים לא קנו את זה. הפעם, לפחות, אני חושבת שאכן לא היה מה לקנות.  

לפני כמה ימים עצרו אותי ואת חזי אנשי טלוויזיה מהולנד. לחזי ולי יש יתרון כי אנו דוברים אנגלית טובה מאוד. הסכמנו להתראיין בשידור חי. לאחר שהעיתונאי דיבר בשפתו, שאלו אותי שאלה בנוסח: "למה באת לכאן להפריע לשלום, העומד לפרוץ מיד כשיצליחו לגרש סוף-סוף את האנשים מבתיהם?" 

במקום להצטדק, פתחתי בנאום גרנדיוזי. אמרתי שבאתי להיות  עם האנשים האלה, כי אני נגד עוול. אני מתנגדת לגרש אנשים מבתיהם ומעירם, שבה הם מתגוררים שנים רבות. "אז מה אם הם יהודים," אמרתי בשידור ישיר, "זה לא אומר שמותר לגרש אותם. גם יהודים אסור לגרש." הכתב הסמיק מכעס, אך חיכה לרגע שבו שאפתי אוויר ופנה לחזי ושאל אותו מה הוא עושה שם, הפעם ביתר עדינות. חזי נאם בפניו את הנאום המוכן שלו. הוא מרבה לדבר בפני התקשורת הזרה והתרגל להסתובב סביבם ולהיות נחמד אליהם. וכך הוא זוכה לדבר ולהביע את מחאתו בפני העולם הרחב, הרבה יותר ממני.  

אני חושבת שלמדתי את הגישה לנושא מאולף.

חזי הביא אותו לארוחת הבוקר לפני כמה ימים. אולף הגיע משוודיה, הוא כמעט בן ארבעים ומתגורר בעיר נידחת בצפון שוודיה. הוא מתפרנס מכישרונו במחשבים - עובד מהבית ואת התוצרת שולח באינטרנט אל מעסיקיו. כנראה מצבו הכלכלי טוב. הוא ראה בטלוויזיה שמתכוונים לגרש יהודים מביתם וזה נראה לו מעשה נורא ואיום, בעיקר מפני שמדובר ביהודים.

אולף החליט לבוא ולהתייצב לעזרתם. הוא רכש כרטיס טיסה לישראל ובלוד ביקש מנהג המונית לקחת אותו לנווה דקלים. הנהג הביא אותו לתחנה המרכזית באשקלון ומשם הוא נסע באוטובוס עד לנווה דקלים. אף אחד לא הפריע לו ואולף אפילו לא ידע שיש סגר על גוש קטיף. מישהו סידר לו מקום ללון בבית הספר וכך הכיר את חזי שהביא אותו לארוחת הבוקר.

"אתה בטוח שאין לך שום קשר ליהודים?" שאלתי אותו כששמעתי את סיפורו המוזר. 

"לא שאני יודע," השיב, "ההורים שלי אף פעם לא דיברו על זה. הם גם לא הלכו לכנסייה, אבל מעולם לא הזכירו שום דבר הקשור ליהדות. אני בן יחיד וכשאני חושב על זה, מעולם לא הכרתי מישהו שאמר שהוא יהודי, אבל איכשהו אני מרגיש קשור לזה."

אין ספק שאולף הוא בהחלט מראה מרענן. איש מהעולם הגדול, שהגיע מרחוק לתמוך באנשי גוש קטיף. לא כמוני, שסתם הגעתי מהרצליה פיתוח. 

אולף קיבל על עצמו משימה מיד בבוקר הראשון שלו בגוש קטיף. הוא החל לנקות את הכיכר הראשית מהלכלוך. "אני מבין שקשה לשמור על הניקיון במצב העניינים הנוכחי," הסביר לנו, "אבל חייבים לאסוף את הלכלוך כי זה ממש לא מצטלם טוב בטלוויזיה."

חשבתי על אולף יושב מול מכשיר הטלוויזיה שלו בעיירה רחוקה מצפון לשטוקהולם ורואה את הלכלוך בכיכר שבנווה דקלים. הוא מחליט לעשות מעשה, שולף ממגירת המטבח שלו חבילת שקיות לאיסוף אשפה, קונה כרטיס טיסה, מגיע לנווה דקלים ומתחיל מיד לאסוף את האשפה. מעכשיו נווה דקלים תיראה טוב יותר בצילומים.

מטרה ראויה, חשבתי. קניתי גם אני חבילת שקיות ויחד עם נועם ועם אפי, החלטנו לעזור לאולף לאסוף את האשפה.

"למה יש כל כך הרבה זבל ברחוב?" הוא שואל אותי.

"המועצה לא ממש מתפקדת," עניתי, "וגם פינוי הזבל אל מחוץ לנווה דקלים איטי מהרגיל. חוץ מזה, כמות האנשים כאן היא פי שלוש מהרגיל, אז זה קשה."

"זה נראה רע כשכל העיתונאים האלה מסתובבים כאן והכיכר מלוכלכת," אמר. 

נועם לקח את זה שלב נוסף קדימה והציע לתושבים שהוא יטפל בגינותיהם כדי שהיישוב ייראה מטופח עד הרגע האחרון. בכל יום שעובר, גדלה העזובה. כשהתקווה עוזבת את הבית, קשה להמשיך לטפח אותו. 

אני דואגת לנועם. הוא נסחף לעבר הייאוש. מחפש מה לעשות ואיך להציל ומבין שידו קצרה. קשה להיות בחור צעיר בעל מצפון לנוכח כל זה. אני כבר רואה עליו שהוא יחזור בתשובה. הוא כבר היה שם כיפה על ראשו אילולא חשב שרצוי להפגין חילוניות כרגע. אני מציעה לו שאקח אותו לגדיד כדי שינגן לאורן, הילד פגוע המוח שגר שם. נועם מנגן נהדר בחלילית וברור לי שהנגינה עדיפה מבחינתו על העבודה בגינה. הוא בחור שברירי, עם ידיים עדינות של פסנתרן. עדיף שינגן.

אנחנו נוסעים לגדיד. כבר היינו שם כמה פעמים. אורן אוהב מאוד לשמוע מוזיקה. הבעיה שלו תורשתית וגם אחותו סובלת מתסמינים דומים, אך קלים בהרבה. בקיץ הוא מבלה את רוב זמנו בבריכה קטנה בחצר ביתו. כשאנו מגיעים, אורן משתולל בהתקף זעם. אמא שלו שמחה מאוד שהגענו. 

"אורן חושב עליך כל הזמן," היא אומרת לנועם. נועם מוציא את החלילית מהתיק השחור. אורן נרגע מיד. אורן לא מניח לנועם בין שיר לשיר. הוא מודאג מכך שנועם יפסיק לנגן. 

נועם מנגן בכוונה רבה. אני מדמיינת את הצלילים שיוצאים מהחלילית ונשפכים לתוך נפשו הרגישה של אורן. מה יהיה איתו אחרי הגירוש? אורן, כמו הציפור והעץ, לא פוחד מהעתיד. הוא יודע לחיות רק עכשיו.

אבל אמא של אורן דואגת. בדמעות היא מתארת לנו את מגעיה עם השלטונות בעניין הטיפול באורן. אני מקשיבה לה באמפתיה, אבל לא יכולה לעזור.  

כשאנו חוזרים מגדיד, כבר אחרי שלוש. חם מאוד בנווה דקלים. אני פורשת לנוח מעט בחדר הממוזג של תמר. 

בשש, כשהשמש מתחילה לשקוע, אני חוזרת לשירת הים ומתיישבת באוהל של החברונים. חם כאן עכשיו, אבל זה לא מפריע לי. אנשים נחמדים מתאספים על ספסלי העץ  ליד השולחנות הארוכים. אני בשולחן של הנשים. כבר התרגלתי להפרדה בין גברים לנשים והיא טבעית בעיני. נוח לי ככה. אילנה הרופאה מכפר סבא, שמתגוררת במאהל כבר כמה שבועות, מנסה להסביר לשרה עד כמה חשוב שתיענה להזמנה להיבחן לבית הספר לאמנות ג'וליארד שבניו יורק. ההזמנה הגיעה מנדבן יהודי דתי ששמע את נגינתה. ההצעה כוללת כיסוי כל ההוצאות. 

שרה היא נגנית צ'לו נפלאה. האימון היומי שלה על הכיסא מול הים מושך אנשים רבים להגיע בשעה הזאת אל מאהל החברונים. אבל לא תמיד שרה  שם וחוץ מזה, היא ביישנית מאוד. אנחנו משתדלים לא להפריע ולתת לה להרגיש כאילו היא מתאמנת עבור עצמה בלבד. שרה אוהבת לשבת על כיסא מול הים - הצ'לו בין הברכיים נאחז בחול - ולנגן אל הגלים. רוב האנשים נשארים באוהל ושומעים אותה משם. אני מתיישבת על החוף בפינה קצת יותר קרוב אליה, מעבירה את החול הזהוב  בין אצבעותיי ונסחפת עם צלילי הצ'לו. לא ידעתי שמוזיקה יכולה כל כך להדהים.

אילנה מבינה שרצוי לדבר על ג'וליארד עם נעמי, אמא של שרה, שכרגע נמצאת במטבח ומבשלת את ארוחת הערב. שרה עדיין לא התחילה לנגן. ייתכן שתעדיף לא לנגן היום. השמש מתחילה לשקוע. השקיעה היום יפה במיוחד - עננים אדומים מקשטים את כל רוחב השמיים והים גלי אך במקצת, מחזיר את אור השמש בכל הגוונים האפשריים של הצהוב, הסגול והאדום. על החוף צלמים מנסים להנציח את היופי הזה במצלמות מסובכות ומורכבות. גם לי יש מצלמה ואני מצלמת את הצלמים מנציחים במצלמותיהם את דמויות הנשים הדתיות עם תינוקות בזרועותיהן, מתפללות תפילת ערבית מול השקיעה. 

בפנקס כתבתי:

כל הפסיכולוגים בעולם לא היו יכולים להעניק לי את ההרגשה של חמש דקות בסביבת האמת המתוקה הזו. התמונה של המתפללות בדבקות מול הצלמים העיטים. בכלל לא חשוב איזו תמונה תצא, רק העובדה, הזיכרון, האישה עם התינוק המתפללת בתום מול הצלם הכורע לרגליה שוב ושוב, מצלם אותה, לא יכול לפגוע בה, להרע לה. הרע נשאר אצלו, הטוב נשאר אצלה. ואני מהצד מצלמת ורואה, נמצאת איתה כמו עם שאר הנשים  שמשוכנעות  שאני עיתונאית. אני בגיל 54, בת יותר מחצי מאה, עוד לא התחלתי לחיות באמת. הנה אני כאן, במקום שבו הכול יכול לקרות. לא נראית בעיני איש. לא חיה למען איש. מציצה בראי בערב לפני השינה, רואה נערה פורחת, עושה צעדים ראשונים בעולם טוב.

החיים במאהל החברונים הם כמו במחנה קיץ למבוגרים ולילדים.  המחנה פרימיטיבי למדי, אך יש בו את כל הדרוש לשהייה לא ארוכה מדי. רוב האנשים מסודרים, כל משפחה בתאה, בשורה של מבנים זמניים מכוסים בסכך. התא נראה כמו חדר די גדול, שמופרד משכניו בשני ברזנטים ירוקים. אחרי שהייה של קרוב לחודש, לכל תא כבר אופי מיוחד של המשפחה שמתגוררת בו, כמו בבית.

לדרורה הצפיפות הזאת לא התאימה ולכן היא הקימה אוהל ממול במרחק קצר משם. בהתחלה השתמשה בשירותים שבמאהל, אבל בהמשך ליזה אימצה אותה והיא הורשתה להתרחץ במקלחת של ליזה. דרורה ממשפחה חרדית והיא מדברת במשפטים כמו "נפלאות דרכי השם." היא הגיעה לשם כמה ימים לפניי. היא לא התעכבה כמוני בכפר מימון, אלא פשוט נסעה לגוש קטיף. "בכל מחסום," היא סיפרה לי, "היה לי קטע אחר. וגם הסטרטר באוטו לא היה בסדר. אמרתי שבאתי לנחם אבלים. 'אין מצב', ענו לי, 'תעשי סיבוב ותחזרי'. המשכתי לדרך עפר כדי להסתובב והאוטו נתקע. תמיד כשאני עצבנית האוטו נתקע. שני חיילים באו לעזור לי.  'אני הייתי נותן לך לעבור', אמר אחד מהם. 'בחייך', אמרתי לו, 'תן לי לעבור. תסתכל איזה בלגן הולך שם, אף אחד לא שם לב אלינו'." אז הוא נתן לה לעבור. "במחסום השני לא עשו לי בעיות מיוחדות. במחסום כיסופים ממש שקשקתי. שמתי מטפחת כאילו אני נשואה והצטיידתי במספר תעודת זהות. לא הייתה לי תעודה וכך נכנסתי."

אני אוהבת להקשיב לשטף הדיבור של דרורה. ביום שישי צעדנו שתינו לאורך הים עד לקצה שבו יצחקי שם את ביצוריו בצורת גדר תיל לרוחב החוף. דרורה מספרת לי עליו, היא מכירה את כל האנשים כאן. 

"יש כמה דרכים להיות דתי, לקח לי הרבה שנים לעבד את זה. עכשיו - הדבר הכי חשוב שכתוב בתורה זה ואהבת לרעך כמוך. לראות את עצמך בתוך הקבוצה. למה מדברים על משיח? המשיח אצל הדתיים הוא כמו השלום אצל השמאל. הדרך, זה מה שחשוב. מה קורה אם הדרך עקומה? "קודם כול, סור מרע ועשה טוב. מהמקור האלוהי שהוא יונק ממנו, צלם האלוהים זה הנשמה היתרה שיש לנו. אנחנו חיים בעולם מטורף. נתנו לנו כלים, קודים, כדי להתמודד איתו. זה ההסבר לדת."

"העובדה שאני מברכת, לא עושה אותי אדם יותר טוב,"  היא מנחמת אותי על כך שאינני מברכת ומרצה לי את הפילוסופיה שלה: "אין שום דבר ודאי בעולם שלנו, מלבד המוות. זה היופי של החיים, שאת לא יודעת מה יהיה מחר ומחרתיים. תראי את החבצלות." 

אחרי שהשמש שוקעת, במאהל שוקדים על הכנת ארוחת הערב להמוני הילדים השזופים והרעבים, שמגיעים לעת ערב חזרה אל הוריהם מהפעילויות שעורכים להם. אני חוזרת לליזה. מחוף הים מול מאהל החברונים אני יכולה לראות את השולחן הגדול שנמצא בגובה של כשבעה מטרים מעל הים. אני לא ניגשת לשם לפני שאני רואה אנשים אחרים, אורחים, יושבים  ליד השולחן. אני יודעת עד כמה ליזה עובדת קשה ואינני רוצה להוסיף לה עבודה. האורחים הם עיתונאים, אנשי צבא וגם מתנחלים מקומיים. ליזה מכבדת אותם בכוסות תה ובעוגיות שהיא אופה מדי יום.

"שבי," אני אומרת לה כשהיא קמה להכין תה למישהו חדש שהגיע, "אני אכין לו תה." ליד השולחן הגדול אנשים רבים. השיחה ערה, אבל אני שותקת. לשאול שאלה זאת לא בעיה, אבל למה לשאול שאלות כשאין תשובות, למה קוראים לזה שיחה כשזה לא?    

 מול הים ליד השולחן אני חשה את האוויר שנוגע בגופי ואת הרוח החמימה של שעת הערב הזו במרפסת של ליזה. שואפת לתוכי את האוויר - לתוך מה? לתוך מי? מי אני? 

ליזה לא הייתה תושבת גוש קטיף. היא גרה בצפון. לבעלה ולה שטחי חקלאות במושב בגליל, אני לא זוכרת את שמו, מושב דתי. בחורף 2005 היא קנתה קרוואן והציבה אותו בשירת הים. ביום העצמאות, כשביקרנו אותה לראשונה, זמן קצר אחרי  שעברה להתגורר שם, הקרוואן עדיין היה כמעט ריק. הפרגולה, המדרגות לים והמקלחת מעץ מחוץ לקרוואן - כל אלה עדיין לא היה קיימים. אבל כבר אז, כשהגעתי לשם עם דובי, ביחד עם יניב ועם רננה, תנור האפייה עבד וליזה כיבדה אותנו בעוגיות הטעימות שלה. השולחן הגדול היה אז בתוך הקרוואן. ביום העצמאות מול הים היה די קר. מה שהפליא אותי באותו ביקור היו החבצלות - על הגבעה ליד הקרוואן ולאורך הדרך בירידה לים. חבצלות ריחניות. בהרצליה פורחות החבצלות אך ורק בסתיו. מיד בתחילת החורף הן נעלמות. כנראה כאן יורד פחות גשם והחבצלות פורחות הרבה יותר מאוחר. או אולי אלה חבצלות מסוג אחר, עם הרגלים שונים?  התפלאתי איך ליזה חופשייה להוציא את כל ההוצאות האלה, להקים לעצמה קרוואן מול הים, כאשר בעלה נותר לעבוד במשק שלהם שבגליל. "הוא מגיע לכאן לשבת," הסבירה לי כששאלתי אותה.

ליזה היא אישה גדולה, בכל מובן אפשרי - בגוף וגם בביטחון העצמי ובשלווה שהיא מקרינה. כמו אדם שיודע בדיוק למה הוא כאן ומה עליו לעשות. היא לא מצטדקת, לא מתנצלת ולא מסבירה.

קשה לדעת בת כמה היא. שיערה הבהיר מבצבץ מתחת למטפחת שמכסה תמיד את ראשה. לא ברור אם השיער הוא שיבה או בלונד בהיר מאוד, שיכול להתאים לפניה האדומות והגדולות. ליזה חזקה ומוצקה כבת כפר. יש לה ידיים עבות וחיוך תמידי. לפי שירלי בתה, אני מנחשת שליזה פחות או יותר בגילי.

ראיתי אותה פעם עולה מן הים. בידה החזיקה סוס, שעלה יחד איתה מן הים. התמונה הזכירה לי אישה-אמזונה, לוחמת, לא פוחדת מכלום. דרורה סיפרה לי שהסוס השתולל קודם על החוף וליזה נחלצה לעזרת הרוכב הלא מנוסה, הרגיעה את הסוס ואחר כך לקחה אותו לרחצה בים. 

באחד הימים, כשחזרתי עם אדם, היא עמדה באמצע פיסת הדשא ששתלה ליד הקרוואן ועקרה עשבים שוטים שצמחו שם, תוך כדי דיבור בטלפון בשפה לא מוכרת לי. צליל קולה נשמע לי זר. היא נשמעה מתנצלת. אפילו בתנוחה שלה, תוך כדי עקירת העשבים מהדשא החדש, הייתה  נמיכות קומה לא אופיינית. הבטתי בה תמהה. לא ידעתי אם לחכות שתגמור את השיחה או להשאיר בידה את אדם ולהניח לה לדבר בפרטיות. השפה הזרה הבטיחה לה פרטיות, אך הרגשתי שצליל קולה ותנוחת גופה הגדול מסגירים משהו שאולי היא מעדיפה להסתיר.

ליזה שמה לב לנוכחותי ורמזה לי להישאר. היא לא מאלה שמנסים להסתיר.

"דיברתי עם אמא שלי," אמרה כשסיימה את השיחה. "היא כמעט בת שמונים. היא דואגת לי. מה שקורה כאן נראה ממש גרוע בנורבגיה."

"אמא שלך חיה בנורבגיה?", התפלאתי. 

"אני מנובגיה," אמרה בפשטות. "אמא שלי חיה בנורבגיה, רק אני חיה כאן בישראל. כל המשפחה שלי הם נורבגים גויים."

הקרוואן של ליזה מונח כיום ביצהר שבשומרון. ליזה לא התפנתה כמו כל האנשים בהתאם למכתב ששלח אלוף הפיקוד, או אלוף הפירוק ואני הייתי כותבת עלוב הפירוק.

ליזה נותרה בקרוואן שלה שבועיים אחרי שכולם עזבו. דרורה סיפרה לי את זה. רק אחרי שהבתים נהרסו וצה"ל סיים את מלאכת ההריסה, היא העמיסה את הקרוואן על משאית גדולה ועזבה את המקום. זה בדיוק מה שאמרה לי ביום העצמאות – "אותי לא יוציאו מפה לא בטוב ולא ברע. אני אצא מכאן כשאחליט." דרורה נתנה לי את מספר הטלפון שלה. היא מתגוררת עכשיו בגוש עציון. אני מתביישת להתקשר אליה. האם אני באמת רוצה לשמוע איך בילתה יותר משבועיים על החוף בנווה דקלים כשאין איש אחר מסביבה? האם עלובי הפירוק באו לאכול את העוגיות?

ח. אמריקאים ומציאות.

אתמול, כשגיששתי בארון אחרי חולצה לשינה, דגתי את החולצה של האמריקאים. אני אוהבת לישון עם חולצות טי ישנות וגדולות. ככל שהחולצה ישנה יותר, כך נעים לי יותר לישון איתה. יש לי מגירה בארון מלאה בחולצות שינה כאלה, שאספתי מכל מיני מקומות במשך השנים.

על החולצה כתוב מצד אחד בעברית: "אמריקאים נגד גירוש יהודים." מהצד השני כתוב באנגלית: "Americans against expulsion of Jews."

כשהגיעה הקבוצה עם החולצות האלה לנווה דקלים, ישבתי בחוץ במסעדה החלבית. עיתונאים ישראליים ישבו בשולחן לידינו.

באותו בוקר משכתי את הזמן שם. היה כבר אחרי 11.00. אוטובוס התיירים המפואר משך את תשומת הלב של כולנו. האוטובוס עבר אותנו ועלה לעבר תחנת האוטובוס הראשית. אחרי כמה דקות הוא התגלה שוב, ריק, יוצא חזרה לעבר הכביש הראשי.

הלכנו מיד לראות מי בא - לא רק חזי, יניב ואני, אלא גם העיתונאים שישבו בשולחן הסמוך. נוצרה נהירה לעבר התחנה. גם עיתונאים זרים וצלמי טלוויזיה, שלא ישבו איתנו במסעדה, הבחינו באוטובוס. בתחנה עמדו כעשרים אנשים, לבושים בחולצות בצבע צהוב מזעזע עם הכתובות בעברית ובאנגלית.

העיתונאים הקיפו אותם מיד והחלו לצלם ולראיין אותם: מי אתם? מאין באתם? למה באתם? איך הגעתם? איך נתנו לכם להיכנס לגוש הנצור?

שאלות מעניינות. המראה היה מרומם נפש - אנשים מהעולם, אמריקאים, כמו שהגדירו את עצמם, עם החולצות בצבע צהוב כל כך חריף.

"סוף-סוף העולם התעורר," דמיינתי לעצמי.

אחת מהנשים, כבת ארבעים, דיברה עברית במבטא אמריקאי כבד ועם סגנון דיבור סיפורי מרתק. לכתב הטלוויזיה היא תיארה את תלאותיהם כשניסו להיכנס לגוש. שלושה ימים הם מסתובבים מסביב, ישנו כבר ביד מרדכי ובכיסופים. הם ניסו להפעיל את השפעתם של אנשים חשובים כדי שילחצו על השלטונות לאפשר להם להיכנס. היום הצליחו להשיג אישור לטיול תיירותי בגוש קטיף. דרשו מהם לחתום על נייר שבו הם מצהירים שהם מבינים שמדובר בטיול ליום אחד בלבד. אבל הם החליטו להתחכם ושלחו מיד את האוטובוס בחזרה. 

הם לא רוצים לטייל. הם רוצים להישאר, להיות עם התושבים ולעצור את הגירוש. 

פסטיבל התקשורת נמשך לפחות שעה. האמריקאים, כמו שהם הציגו את עצמם, התמסרו באהבה לכל השאלות החטטניות. רוב האנשים היו יהודים, אך שבעה-שמונה מהם לא היו יהודים. רובם היו משיקגו. את הנסיעה ארגן איש נחמד, רב – כך הציג את עצמו - באחת הקהילות בשיקגו. היו שם שני זוגות כבני שבעים וכמה נשים בגילאים שונים שהגיעו ללא בן זוג. הנסיעה התארגנה דרך האינטרנט - אנשים רצו לעזור, להפגין, לעשות משהו והרב הציע לבוא ולתמוך בתושבים. כעשרים וחמישה אנשים משיקגו נענו לקריאה ורכשו כרטיסי טיסה לישראל. לרובם זו הייתה הפעם הראשונה כאן.

העיתונאים התעניינו בהם ושהו איתם יותר משעה. אפילו אותי ראיין עיתונאי זר אחד על מעשיי שם. לטליה, הישראלית לשעבר, היה סיפור מיוחד משל עצמה, שהיא סיפרה אותו באנגלית ובעברית לעיתונאים הרושמים בשקיקה. הסיפור היה על חלום חוזר שחלמה, שקשור במים. טליה הצליחה לפענח את החלום והתברר לה שהוא מרמז על הקמת מקווה בעיר מסוימת בספרד. טליה גייסה את הכסף למקווה הזה ומרוב התרגשות על ששימשה שליחה לדבר מצווה, הייתה עכשיו בתהליך של חזרה בתשובה. הסיפור שלה כלל תאריכים והסברים מדויקים וכבר נכתב עליו בספרד, במקום שבו הוקם המקווה. טליה האמינה בכל לבה שהעובדה שהיא הגיעה לעזור לתושבי הגוש, מסוגלת לשנות את רוע הגזירה. 

לאט-לאט מיצו העיתונאים את הסיפור והלכו לדרכם. 

האמריקאים נשארו בתחנת האוטובוס עוד כמה שעות. גם אנחנו נשארנו כי היה צריך להחליט מה לעשות איתם. צריך למצוא להם מקום להתגורר וצריך גם להעסיק אותם במשך היום. ערן, שהיה מקושר למועצה האזורית וקיווה להפיק תועלת תקשורתית מנוכחותם, לקח אותם תחת חסותו. קודם כול, הוא העמיד לרשותם אוטובוס מהמועצה כדי שיוכלו לטייל בישובים בסביבה. 

נזכרתי בשוודי, שעדיין לא יצא מנווה דקלים והצעתי לצרף אותו לחבורה. 

וכך, כעבור כשלוש שעות מאז שהגיעו, עלו האמריקאים והשוודי לאוטובוס של המועצה ויצאו לטייל ברחבי גוש קטיף.

בהמשך השבוע נפגשתי עם הקבוצה פעמים רבות בחדר האוכל המאולתר, שהוקם באולם השמחות שמתחת לבתי הכנסת. גיליתי שהשוודי התחבר עם אחת הרווקות.

 "הוא יותר יהודי מרבים מחבריי בבית הכנסת," הסבירה לי חברתו החדשה, יהודייה אמריקאית, שומרת מצוות.

הם קיבלו לרשותם את אחד הבתים שנעזבו ועשרים ושישה אנשים קיימו ביחד חיי שיתוף בבית בן חמישה חדרים, אי שם בנווה דקלים.

ניסיתי לעניין את אחד העיתונאים בכתבת המשך - איך הם הסתדרו, הזוג החדש שנוצר וכו'. אבל אף אחד כבר לא התעניין.

בדיעבד נודע לי שבתקשורת הישראלית לא פורסמה מילה כלשהי בנושא זה. אני לא יודעת מה קרה בתקשורת העולמית. אולי זה הופיע באיזשהו מקום, אך  לא בהבלטה מספקת כך שמי שקורא עיתונים כל יום ומקשיב לרוב מהדורות החדשות, יוכל להבחין בידיעה.

בפיזיקה קוונטית, המציאות מוגדרת רק בעזרת תהליך מדידה המחייב צופה. תהליך זה קשור תמיד לאינפורמציה שעברה מהנמדד אל הצופה. פרדוקס החתול של שרדינגר, שבו החתול נמצא בתוך קופסה סגורה ללא קשר עם העולם החיצוני,  מנסה לחדד ולהבהיר את הרעיון הזה. האם קיימת מציאות אובייקטיבית? האם החלקיק עבר מימין או משמאל? האם לפי תוצאת הניסוי החתול חי או מת? האם המציאות בתוך הקופסה קיימת גם לפני שפתחנו אותה וקיבלנו את האינפורמציה? 

מתי בעצם נקבע מצב החתול? האם כשהגיע הפוטון לאחד משני המצבים? או אולי רק ברגע שפתחנו את הקופסה ובררנו מה התרחש?

גוש קטיף נמצא בהסגר, כמו הקופסה הסגורה שבה נמצא החתול של שרדינגר. המציאות המתרחשת בו, מבחינת הנמצאים מחוץ לגוש, "האמת", כפי שנהוג לקרוא לה, נקבעת אך ורק לפי האינפורמציה היוצאת ממנו. 

חיים, בחור בן 22, כתב של עיתון חשוב, מרגיש שהוא הקובע את המציאות הזאת, כי רק מה שהוא דיווח עליו בעצם קיים. זאת הרגשת עוצמה אדירה לבחור כה צעיר, שעד לא מזמן היה בכלל תלמיד ישיבה.

חיים לא מרגיש שהוא רק הפילטר הראשון שקובע מהי המציאות. בינו לבין הציבור ניצב העורך, שגם לו יש רשות לסנן את האינפורמציה שחיים מעביר אליו. במשך הזמן, חיים התרגל וכבר איננו מבחין שבלי משים הוא מסנן בעצמו את כתבותיו לפי הפילטר של העורך, הרי חבל להתאמץ ולכתוב כתבות שלא יפורסמו.

חיים הקים לעצמו אוהל מאחורי הקרוואן של ליזה. הוא אוהב לשבת אצלה בשעות הערב ליד השולחן הגדול, מול הים. ליזה אימהית כלפיו. העובדה שהוא בחור חרדי לשעבר חשובה לה והיא אינה מנסה לשכנע אותו לכתוב ביתר אהדה על המתרחש סביבו. אני דווקא כן מנסה ומסווה את ניסיונותיי בעזרת ויכוחים כלליים בעלי גוון פילוסופי. אחרי הכול, אנחנו שנינו אורחים ליד השולחן הגדול ואין שום טעם להיכנס לפוליטיקה.

אנחנו דנים בשאלה מהי מציאות והאם קיימת מציאות אובייקטיבית. עברו של חיים כבחור ישיבה עוזר לו בוויכוח איתי ואני מגלה שיש בפרקי אבות רעיונות בכלל לא רעים לגבי השאלה מהי מציאות.

אבל בסוף, אנחנו תמיד מגיעים למציאות שסביבנו, מציאות שלחיים ולי אין ויכוח לגביה.

"המציאות האמיתית היא לפי מה שאני כותב בעיתון," הוא מכריז. "אני בוחר מה קורה כאן וזאת המציאות האובייקטיבית."

"אתה לא באמת בוחר," עניתי. "העורך שלך בוחר, בעל העיתון שבחר את העורך בוחר, משרד יחסי הציבור של ראש הממשלה בוחר. אתה רק משרת כאן אינטרסים של אחרים תמורת משכורת מינימום וחי באוהל בתנאים קשים כבר חודש. אתה לא יכול להכניס לעיתון אף כתבה שהקובעים האמיתיים אינם מעוניינים שתכניס. אתה לא תצליח, למשל, להכניס כתבה על השוודי. האם זה לא חדשות? האם הוא מעניין לא פחות מזה שחסרים בסופרמרקט כאן מוצרי קוסמטיקה? או שאנשים אורזים את ביתם? או שאנשים לא אורזים את ביתם? או שסגרו את המסעדה הבשרית ובעיתון כתוב שסגרו את כל המסעדה, אז המסעדה סגורה או פתוחה? האם לא אכלנו שם הבוקר וקראנו ביחד שהמסעדה סגורה?

הרי אתה רק סותם מקום עם כתבות מתחת לכותרות כתובות מראש. מתי כתבת כתבה עם כותרת אחרת?"

בסוף החלטנו לעשות ניסוי. חיים הסכים לשלוח לעיתונו כתבה על השוודי, עם כותרת שמתאימה לסיפור, תמיכה לגוש קטיף משוודיה הרחוקה. העיתונאי השוודי שנמצא כאן כבר כתב כתבה גדולה על אולף וכנראה יראיינו אותו השבוע גם בטלוויזיה השוודית. אולף מתמסר באהבה לכל עיתונאי - הרי בגלל זה הוא בא. וגם הזוגיות שלו עם דינה יכולה להיות מעניינת - קיבוץ גלויות שכזה. אולי אולף יהודי והוא לא יודע את זה?

לא היה לי שום ספק מה תהיינה תוצאות הניסוי. אני רציתי לנצח בוויכוח ולהוכיח לחיים שלא הוא קובע את המציאות בנווה דקלים. לחיים היה קשה לקבל את זה. הוא ראיין את אולף ושלח את הכתבה ואפילו דיבר עם העורך ושאל למה לא פרסמו. העורך הבטיח שמחר ושוב מחר ולבסוף שאל את חיים אם כבר נמאס לו להיות בגוש. 

המשכתי להתווכח עם חיים על פילוסופיה, אבל את נושא המציאות עזבנו.

ט. דבר לא נגמר.

אורנה השיגה לי את מכתב הגירוש. אני חושבת שהיא כמעט שכחה מקיומו. אני חושבת שרוב האנשים בנווה דקלים שכחו מהמכתב הזה. רובם בכלל לא קראו אותו. כשחזרתי הביתה למשפחת אוחיון ביום שהתקבל המכתב, הוא היה מונח על השולחן. התחלתי להקריא אותו בקול רם, מנסה להתבדח אחרי כל משפט, להסוות את התחושה האיומה בתוך הבטן. זה היה בשמונה באוגוסט 2005, ב' באב התשס"ה. המכתב הודבק על כל הדלתות בנווה דקלים.  מכתב צבאי לכל דבר בסיווג "שמור". מעניין איך נקבע הדירוג הזה, "שמור". זה יותר מ"מוגבל" ובהחלט לא "בלמ"ס" ובכל זאת המכתב ה"שמור" הזה הודבק על כל הדלתות.

"כתוב שמור, כדי שזה לא יוכל להיות מפורסם בעיתון," אני מפרשת  לאורנה.

מתחת ל"שמור", מימין, כתוב שם השולח, מפקדת פיקוד הדרום, לשכת האלוף. המכתב השמור מיועד אל תושבי חבל עזה. 

הגנרל דן הראל  כותב: "איגרת מפקד פיקוד דרום לאזרחי מדינת ישראל תושבי אזח"ע."

"אזח"ע בשפה צבאית זה כנראה אזור חבל עזה."  

תחשבו מה יקרה בשכונה שלי אם יתקבל מכתב דומה על דלת הבתים: "איגרת מפקד פיקוד המרכז אל תושבי הרצ"פ" (הרצליה פיתוח, בשפת הצבא). בהמשך אפשר לכתוב שהוחלט להפוך את האזור לבסיס צבאי ועל כן יוציאו חוק ליישום תוכנית הקמת בסיס צבאי בעל חשיבות עליונה וכן הלאה וכן הלאה. 

קראתי את המילים לאט. 

על פי החוק לישום תוכנית ההינתקות התשס"ה 2005 

"תמיד חשבתי שאומרים התנתקות, אבל לאלוף שפה יפה יותר, הינתקות הוא קורא לזה." 

ובהתאם להחלטת ממשלת ישראל וצו ראש הממשלה, אתם נדרשים לפנות את בתיכם ולעזוב את שטח רצועת עזה עד מוצאי ט' באב (14/08/05) בשעה 24:00. 

"מצאו את התאריך האידיאלי לאירוע כזה, אי אפשר לתכנן את זה יותר טוב."

החל משעה זו יסתיים שלב הפינוי "מרצון" 

"יפה מאוד שהם שמים את המילה מרצון במרכאות כפולות." 

ייסגר המחסום... שכן ממועד זה, השהות ברצועה אינה חוקית.

שלטון החוק, קוראים לזה. יום אחד אתה אזרח חוקי וגר בבית חוקי ופתאום אתה מקבל מכתב, מהגנרל ואתה וביתך כבר לא חוקיים. יש לכך תקדימים רבים בעבר. בעיראק לפני שנים הוציאו חוק שזה לא חוקי שליהודים יהיה רכוש. אחר כך הם קידשו את שלטון החוק והחרימו את הרכוש. גם באירופה היו מדינות שהפכו במחי חוק דברים חוקיים ללא חוקיים, למשל במשטר הקומוניסטי, אבל זה קרה גם במדינות שכינו את עצמן דמוקרטיות.

ב-י' באב 15/08/2005 יגיעו כוחות הביטחון לפנותכם מביתכם ויורו אתכם לעזוב את רצועת עזה. 

"איזו עדינות נפש, 'יגיעו', 'יורו', כמה חמוד מצדם."

בהמשך, המכתב כאילו מסביר מהן זכויות הצבא לביצוע המשימה הנ"ל:

לאורך השנים הגן צה"ל על ההתיישבות באזח"ע מתוך תחושת שותפות, אחריות ושליחות לאומית.

"עם כל הכבוד, צבאנו היקר מגן לא רק על אזח"ע, אלא גם על אזח"שר ואזח"ג ואז"חים בכל רחבי הארץ. מדוע זה בכלל מצוין כאן, הרי הצבא נועד להגן על אזורי הארץ. האם הגנה על הארץ מקנה לצבא זכויות? האם רק לאלוף יש זכות? או אולי לחיילים?

גם משימה זו תבוצע על ידינו מתוך תחושת שותפות לדרך והבנה עמוקה לכאבכם. 

"גם" מילת מפתח. גם מגינים עליכם וגם מפנים אתכם. איזה צבא נפלא ואדיר כוח. ולא סתם מבצעים את המשימה כמו משימות אחרות. הפעם מבצעים תוך הבנה מלאה לכאבכם ועם תחושת שותפות. טוב, זה לא פלא, חלק מהחיילים הם בני המקום, אז בוודאי הם מרגישים שותפות ואין להם רצון לגרש את עצמם מביתם אבל איפה גר האלוף? 

עם זאת, צה"ל, כצבאה של מדינה דמוקרטית הכפוף למרות החוק, יבצע משימה זאת במלואה. 

כאן אנחנו מתחילים להבין את מרות החוק. הצו יצא ואתם תפונו. צה"ל, הצבא החזק והנמרץ, לא יהסס וישליט את מרות החוק על אזרחי ישראל, אפילו שעד כמה שידוע לי, זה כלל איננו מתפקידי הצבא. השלטת מרות החוק זה תפקיד המשטרה, לפחות במדינות דמוקרטיות, אבל אני לא יודעת הכול, אולי יש איזו דוגמה לזה. אני צריכה לשאול את הבן שלי שלמד מדעי המדינה. מתי צבא של מדינה דמוקרטית דואג למרות החוק?

אני לא יודעת מי תכנן את תאריכי הגירוש, אבל ממש ברגע האחרון התקבלה הארכה של יומיים. תאריך הגירוש נדחה מתשעה באב  לימים שלישי ורביעי, יומיים אחריו. אחרי הכול, זה לא כל כך רגיש לגרש יהודים מביתם בדיוק באותו יום שבו היהודים בוכים על חורבן הבית. התקשורת יכולה לעשות מזה מטעמים. לא התקשורת הישראלית, כמובן. בראש מבצע הגירוש הרי עומדים אנשי יחסי ציבור והם בהחלט מבינים מה אפשר לעשות עם הקשרים כאלה. עדיף, אם כך, להשאיר את האנשים עוד יומיים  בביתם. כך לא יתערבבו קינות תשעה באב עם צער הגירוש.

ביום שישי שלפני תשעה באב נכנעתי במקצת לטלפונים המנדנדים של משפחתי. הטלפונים האלה הציקו לי ללא הרף. להם היה נראה שאני נמצאת בסכנה קיומית, שעומד להתרחש אסון ושאנשים עומדים להיפצע ולהיכלא ואף להיהרג. בשלווה של גוש קטיף היה קשה לי להבין על מה הם מדברים.

שמעתי חדשות לעתים נדירות ביותר. כששמעתי,  נראה היה לי שאין קשר בין מה שאני שומעת לבין מה שמתרחש. אבל המשפחה שלי הייתה מחוברת לרדיו ולטלוויזיה ולאינסוף הפרשנים שמסבירים את המציאות מהבוקר עד הערב. כל זה הביא אותם ובמיוחד את בעלי, להיסטריה מוחלטת. ממש שנאתי לענות לטלפונים מהבית. פחדתי להוסיף על דאגתם וזאת הסיבה היחידה לכך שלא ניתקתי את הטלפון. בדרך כלל יצאתי לגינה כדי לחסוך מאורנה את השיחות המעצבנות. לפעמים יצאתי אל המדרכה בחוץ וישבתי שם, בין הבית של אורנה לבית החשוך והמוגף מימין, "הבית של העירונים", כך מכנים אותו השכנים, כי האנשים ששכרו אותו הם מרחביה. אורנה התבוננה בי בדאגה, אבל לא אמרה מילה.

ביום שישי האחרון הסכמתי להוציא את המכונית מהגוש. העתיד לא צפן בקרבו שום דבר טוב וגם אם נדחה הפינוי ביומיים ויש אנשים שרצו לראות בזה סימן, התקשיתי להאמין שבלי מאבק קשה יקרה משהו טוב. כל הפוליטיקאים שהגיעו נראו לי בטוחים לחלוטין בגירוש המתקרב.

נסעתי לשמוע את עוזי לנדאו בכפר דרום. יניב הצטרף אלי. כרגיל מילאתי את האוטו בטרמפיסטים -   הטרמפים זו שיטת הנסיעה הפופולרית ביותר כאן וזה משתלב היטב עם הבתים שלא נועלים בהם את הדלת. הגענו מוקדם מדי וישבנו בגינה מול מוזיאון התנ"ך שבכפר. לא שמתי לב שהשארתי את הטלפון על הספסל בגינה. אולם ההרצאה היה מלא בעיתונאים וההצגה החלה בסרט קצר המתאר את ההתיישבות בכפר דרום הראשון ואחר כך את ההתיישבות המחודשת. הסרט היה מרשים ולא מתבכיין. נראה לי שהרעיון היה שאף על פי שתושבי הכפר נפגעו פעמים רבות מהתקפות טרור ומפצמ"רים, הם מעוניינים להישאר במקום הזה. עוזי לנדאו נתן הרצאה משונה, שכללה גם עידוד וגם הערכה שהכול כבר אבוד. אחת מהמתיישבות דיברה איתו בכאב רב. זו הייתה נגה כהן, שילדיה נפצעו בהתקפה על ההסעה לבית הספר כמה שנים לפני כן. כולם השתתקו כשהיא דיברה ואני חשבתי שהיא מדברת בשלווה, אך במרירות רבה. חשבתי על העיתונאים הרבים הנמצאים שם. האם יזכירו את כל זה בעיתונם? האם מועילים הדיבורים האלה? המאמץ הזה?

כמה שעות אחרי שעזבנו את המקום, התברר לי שהטלפון שלי איננו כבר יותר מחצי יום.

 "מה אעשה כאן בלי הטלפון?" הוצפתי בבהלה, "פשוט תתקשרי," הציעו לי.

בחורה צעירה ענתה לי. מתברר שהטלפון הנייד נפל מאחורי הספסל. היא שמעה אותו מצלצל וענתה לי. "ככה זה בגוש," הסבירו לי, "אי אפשר לאבד כלום אפילו אם משתדלים".

אחר הצהריים פגשתי את ח"כ גלעד ארדן. כנראה הוא הגיע יחד עם עוזי לנדאו והם התחלקו במשימותיהם. הוא הביט בי בתדהמה כשאמרתי לו שעוד לא נגמר כלום. אני עוד חשבתי על המאבק המתקרב, אבל ארדן ולנדאו כבר ידעו שלא יתרחש דבר שישנה את המציאות. 

בינתיים, תוך כדי ההתכוננות שלי למאבק ולמצב של אי ודאות, חשבתי שהגיוני להשתחרר מרכוש מיותר, שעלול להפריע בשעת המאבק.

ויתור על המכונית הוא בהחלט ירידה חמורה באיכות החיים שלי. בבוקר יום שישי נפרדתי מליזה, משירלי ומילדיה וגם מהים בשירת הים. בשבת לא נוסעים, יום ראשון זה תשעה באב וביום שני הגירוש מתחיל - בין כה וכה איש מאיתנו לא ידע מה הולך לקרות. קשה היה לי אפילו להזכיר את המילה "תקווה". אחרי שיחות הטלפון ההיסטריות מהבית, נותרה לי רק מעט תקווה שאולי תהיה דחייה קטנה בביצוע בגלל ההתנגדות הקשה. מצד שני, זה משונה להיות במקום בנוי כולו, מלא באנשים, מטופח ויפה ולקלוט שכל זה הולך להיהרס. זה לא נתפס. 

ביום שישי תמר התנדבה להביא את האוטו לליאור, לאותה תחנת דלק שבה נפרדתי ממנו לפני כמה שבועות. אבל לא מצאתי את מפתחות המכונית. חיפשתי בכל מקום אפשרי ושום דבר. אורנה ראתה את ההתרוצצות שלי. "בואי," היא לקחה אותי אל המקרר. על דלתו הייתה מודבקת תפילה. אני לא זוכרת את המילים, אבל משוכנעת בכך שלא הייתה בתפילה אף מילה על חיפוש ועל איבוד או על מציאת חפצים. "תגידי את זה," היא אמרה, "ואחר כך תעצמי את העיניים." עשיתי כדבריה - מה יכול להיות? פתחתי את העיניים. לא הרגשתי שקרה משהו מיוחד. ואז פתאום נזכרתי שאתמול הלכתי לחדר הכביסה כשנכנסתי הביתה כי הבאתי איתי את הבגדים שהיו תלויים אצל ליזה. בין הבגדים שתכננתי לכבס בבוקר היה גם המפתח של האוטו. אני יודעת שזה היה רק צירוף מקרים. אין כאן משהו שצריך להסביר.  

עזרתי לאורנה במטלות יום שישי במקום תמר. הכנתי סלט וגם את המאפה שתמר תמיד מכינה. עבדתי לפי הוראותיה המדויקות. היה כיף לעבוד במטבח, ללוש את הבצק לחלה, בלי לחשוב על העתיד. עכשיו כבר הייתי כמעט בת בית בבית אוחיון. התרגלתי לקצב של יום שישי, להכנות לקראת שבת ובעיקר התרגלתי ליום השבת. 

במשך השבוע האחרון שוחחתי הרבה עם תמר על העתיד. קשה לה לתפוס איך יהיו חייה מחוץ לגוש קטיף.

"לפחות חיית כאן כל חייך," אמרתי לה. "בין כה וכה, בשנה הבאה את הולכת לשירות לאומי. לך יש כבר זיכרון שלם של ילדות והתבגרות בגוש קטיף. להדס ולרותם לא יהיה זיכרון כזה. בשנה הבאה הם ילמדו בבתי ספר במקום אחר ויעבור זמן רב  עד שיגיעו למקום קבע. הסיכוי שלהם רב להחליף בתי ספר רבים בשנים הקרובות."

תמר לא חשבה על זה ככה.

שמחתי להיות שם, להיות אוזן קשבת לרגשותיה. אפילו דיברנו קצת על יחסים בין בנים ובנות. תמר בחורה רצינית - מתלבשת בצניעות, כאילו שונה מבתי דנה בת גילה המתגוררת בהרצליה פיתוח. בחברה שבה תמר גדלה, לבנות אין יחסים של אחד על אחד עם בנים לפני שמגיע הזמן לקשר למטרות רציניות כמו חתונה. כל זה לא מפריע לבנות להתאהב בסתר לבן בבן זה או אחר, לרקום חלומות רומנטיים, לסרוג כיפות ולדון בינן לבין עצמן על טיבם של הבנים.  תמר לא שאלה אותי ישירות על החיים האחרים, אבל חשתי בסקרנותה והשתדלתי לתאר לה את העולם האחר. בדרך כלל תיארתי באוזניה את השווה שבין שתי החברות. היא סרגה כיפה שעליה הכתובת "למות או לכבוש את ההר" - כיפה בית"רית, מלאכת מחשבת, עבור יניב  שהיה נחמד אליה. יניב לא התבייש לבקש ממנה לסרוג עבורו את הכיפה כאילו אינו מבין את המשמעות המיוחדת של הבקשה. קשה להבהיר לבחורה דתית, אשר איננה רואה סרטי טלוויזיה, כמה חסרת משמעות הבקשה הזאת בעיני יניב. היענותה הביישנית לבקשתו רק מחזקת אצלו את האגו הגברי. לא יותר מזה. 

 ניסיתי להבהיר לה שבסופו של דבר, גם הבנות החילוניות שואפות למסד את חייהן עם גבר אחד וליצור משפחה. הדרך להגיע לכך בחברה החילונית שונה ולעתים מסתבכת ומתארכת. וכל זה לא מביא אושר ושמחה, אלא להפך. אפילו אם אתה חי שנים עם בן זוג, זה לא מבטיח לך התאמה והצלחה בשנה שאחרי. החיים מלאי  קשיים: ילדים, פרנסה, משפחה, משברים. מה לא?  אי אפשר לצפות מה יקרה לזוגיות לנוכח המשברים בחיים. כך שזה ממש לא משנה אם מחליטים להתחתן אחרי שמכירים חודשיים, או שנתיים, או עשר שנים. ההצלחה של הזוגיות איננה קשורה לזה. אני גם לא חושבת שבחירה מרובה והחלפת בני זוג רבים מועילה. ההצלחה בזוגיות מבוססת על הרבה מזל ובעיקר על משיכה הדדית, שאותה אפשר להרגיש כבר בפגישה הראשונה. מה שלא מרגישים בפגישה הראשונה, הסיכוי להרגיש אחר כך קטן.

 בשבת בבוקר הלכתי לבדי לבית הכנסת האשכנזי. הוא היה מלא מפה לפה. אישה אחת משכה אותי למקום פנוי בשורה הראשונה בעזרת הנשים. בדיוק הסתיימה קריאת התורה והתפילה המשיכה בניגון המוכר. החזן והקהל התפללו בדבקות. המנגינה ערבה לאוזניי. לפתע התמלאתי בהתרגשות והתחלתי לבכות ללא כל בקרה. השתדלתי להסתיר את פניי בתוך הספר. לא הבנתי מה קורה לי. משהו נסתר בתוכי השתלט עלי. הבכי והדמעות השוטפות היו הביטוי של המשהו הזה -  עצב וצער שאין להם סוף. האישה שלידי הושיטה לי ממחטה. "אני לא יודעת מה קרה לי," לחשתי לה. "אני יודעת," ענתה לי. 

בפנקס כתבתי: הדמעות שהיו קשות וכואבות כל כך כשאבא מת, זולגות עכשיו חופשי. הנשמה חזרה, נותנת חרות להרגשות להיות ללא פחד.

י. התקווה עדיין גרה כאן

צום תשעה באב התחיל אחרי צאת השבת. בשבת, כך ההלכה, לא מצטערים. גם אם הגירוש קרוב, לא אמורים להיות  עצובים. בשביל עצב קיים תשעה באב. שקלתי לצום. לא שזה יכול לעזור, אבל בשלב זה, אחרי הבכי בבית הכנסת, אחרי ההתחברות הכואבת לרגשות - לצום בתשעה באב  לא נראה לי קשה. בתשעה באב אפשר לעשות הכול, רק לא לאכול ולשתות. אולי רק אשתה, אני אומרת לעצמי, כל כך חם בחוץ. תהילה, הבת הגדולה של אורנה, נמצאת בתחילת הריונה וגזרה על עצמה תענית דיבור. בצאתי מהבית אני פוגשת אותה יושבת על הספה הגדולה, יפה ומיניאטורית. היא מחייכת אלי ואני כבר יודעת שלא תדבר. היא קוראת תהילים. נפשי יוצאת אליה. העצב והתקווה נמהלים בעיניה. רק עכשיו התחתנה והיא כל כך לא רוצה לעזוב את המקום האהוב עליה, את הקרוואן בצד השני של נווה דקלים, שכונה קטנה של זוגות צעירים בתחילת דרכם. בדיוק השלימה קורס אחיות ועמדה לקבל עבודה בקופת החולים המקומית. כמה מפחיד לעזוב את החיים שהכירה, יחד עם המשפחה הצעירה שרק עכשיו הקימה. לצאת אל הלא נודע. היכן תגור? היכן תעבוד? הרי זכויות של מפונים מגיעות רק להורים שגרים כבר שלושים שנה בנווה דקלים. מה יהיה עליה? 

בארון הספרים אני מחפשת את מגילת איכה. אין לי חשק ללכת לבית הכנסת. עוד לא נרגעתי ממה שקרה לי שם בשבת. המילים שכתובות במגילה מזעזעות אותי: 

"איכה יעיב באפו אדוני את בת ציון, השליך משמיים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו ביום אפו... בלע אדוני לא חמל את נאות יעקוב, הרס בעברתו מבצרי בת יהודה..."

ועוד ועוד. אני מדלגת לסוף, אבל אין שם סוף טוב.

אני מדמיינת את בת ציון כתהילה היפה, שיושבת על הספה, מתפללת בדבקות מספר תהילים. מתייסרת בתענית שגזרה על עצמה. אולי בכל זאת כל זה לא יקרה? אולי יהיה נס? אולי השם ירחם?

פתאום אני מבינה למה אין אפילו רמז קטן של אריזה בבית אוחיון. התקווה עדיין גרה כאן. ביום שני למחרת, כשנכנסו החיילים בתהלוכת הניצחון שלהם לתוך העיר, כאן בבית, התקווה עוד נשארה. הבית של אוחיון היה אחד הבודדים שבחצרו לא עמדה מכולה. קצת התביישתי כשהוצאתי את המכונית כאשר הבית כאן עומד כמו שהוא, דבר לא נארז. 

קשה לי פתאום עם האמונה הזאת. איך ייתכן שהמעשה של הבורא נראה כה בלתי מושלם? אולי זאת רק אני? אולי רק אני רוצה שליטה, רוצה שיהיה טוב. לא מבינה איך מה שקורה כאן עכשיו פועל לטובה.

ביום חמישי, יומיים אחרי הגירוש, כשמשפחת אוחיון הייתה במלון בירושלים, התקשרתי לטלפון הנייד של דני. "מה אפשר לעזור?" שאלתי. 

דני נשמע מרוגז, אך גם מרוכז והכתיב לי רשימה. רשמתי: מקרר קטן לחדר במלון, כי חדר האוכל כל כך רחוק מהחדר, טלפון נייד, כי ההסכם עם החברה הסלולרית קשור לשיחות בגוש ויקר מאוד מחוצה לו. "אולי את מכירה איש מזגנים?" שאל. "זה דחוף. רק לפני שנה התקנו את יחידת הקירור בסלון, כדאי לפרק אותה? אולי נוכל להשתמש בה שוב?" רשמתי הכול בפנקס.

"דני," הפסקתי אותו, "תגיד מה קורה? מה אתם עושים עם החפצים?"

"אני מפנה שני בתים," אמר, "גם את הבית של גיסתי בנצר חזני. את זוכרת את  האחות של אורנה, שבעלה נהרג לפני שנתיים? בניה, אליאסף, אני ונהג המשאית ששכרתי, עשינו כבר שלושה סיבובים מהבתים למחסן ששכרתי בקיבוץ הקרוב. הצבא נתן לי רישיון מיוחד להוציא את החפצים. אני לא היחיד. הרישיון שלי עד לתאריך 17 באוגוסט. כשחזרתי לסיבוב האחרון, כבר היה אחרי חצות והש.ג לא הרשה לי לעבור, כי עכשיו כבר ה-18 באוגוסט. לא עזר לי כלום ולא היה עם מי לדבר. ישנו כולנו במשאית בכניסה לגוש. משבע בבוקר אני מצלצל כל הזמן למשרד. רק עכשיו ענו לי. אולי יש לך איזה פרוטקציה בצבא? אני מפחד שלא אצליח לסדר את זה לפני הצהריים, כי אף אחד לא רוצה לקחת אחריות. מזל שנהג המשאית בחור טוב ומחכה איתי, אבל זה יעלה לי ביום נוסף."

נתתי לדני את מספר הטלפון של עומר, איש מזגנים ימני שהיכרתי והוא שלח מישהו לפרק את המזגנים. הכול הסתדר בסוף. דני הצליח לפנות ביומיים את שני הבתים ואכסן הכול במחסן ששכר, כולל כל המזגנים.  התקווה שגרה בבית אוחיון עד הרגע האחרון הביאה תועלת בכל זאת. בזכותה למשפחת אוחיון הייתה גישה קלה לחפציהם האישיים מיד לאחר הפינוי. לא כמו האנשים שחפציהם אוכסנו במכולות שהגישה אליהם הייתה בלתי אפשרית תקופה ארוכה מאוד.

אני יוצאת מהבית, אבל לאן ללכת? אני לא יכולה לנסוע לשירת הים.  זה רחוק בשבילי ברגל ועוד בצום. המסעדה החלבית נסגרה סופית ביום חמישי ובכל מקרה בתשעה באב לא פותחים כאן מסעדות.  אני מצלצלת לחזי וקובעת להיפגש איתו בתחנת האוטובוס.

חזי מביא איתו ארוחת בוקר. 

"אתה לא יודע שהיום תשעה באב?" אני שואלת, אבל בכל זאת אוכלת משהו כדי לא לפגוע בו. קשה גם להיות בתוך העצב הזה וגם לא לאכול. האוכל מנחם אותי קצת. 

"את צמה?" שואל אותי דני, אשר כבר כמה ימים מבחין בשפעת הרגשות הדתיים שתוקפים אותי. 

"פחות או יותר."  אני עונה.

דני צוחק. נראה לי שהוקל לו.  בכל הבעיות שעומדות בפניו כרגע, חוזרת בתשובה מבוגרת זאת בהחלט בעיה מיותרת.

את יתר היום אני מבלה בלי אוכל בחדר של תמר עם הארי פוטר ועם המזגן. אני כבר כמעט בסוף הספר. המצב של הארי לא טוב, העניינים מסתבכים. אני לא יכולה להניח את הספר מהיד. כל כך מקווה שלפחות בספר יהיה סוף טוב. 

 י"א. "רגיעה"?

 

אתמול פסקה ה"רגיעה" בעוטף עזה. משונה איך נוצרות מילים חדשות. צמד המילים "עוטף עזה" לא היה קיים לפני הגירוש. המקומות האלה שהיום מטווחים בטילים לעתים קרובות, היו סתם חלק מארץ ישראל, או מהנגב. בטרם התנתקות נורו טילים "רק" על שדרות. גם המילה "רגיעה" שהכנסתי למרכאות כדי להבדילה מרגיעה של ממש, זו מילה חדשה. "רגיעה" זה מצב שבו אסור לצה"ל להגיב על ירי טילים לעבר ישראל. החמאס מצדו מתחייב לא לירות יותר מדי טילים על ישראל. נראה שהחמאס די עמד בדרישות ממנו ולא ירה יותר מדי טילים. בכל פעם שנורו טילים לישראל, היה מותר לסגור את המעברים, שבהם מועבר לעזה כסף ישראלי בכמויות גדולות וגם סחורות שמועברות מישראל במאות משאיות. את המעברים אסור לסגור ליותר מ-24 שעות. אפשר רק במקרים קיצוניים, כשהטילים שירו החמאס פצעו מישהו. אחרת, 24 שעות הן מקסימום העיכוב המותר.

אני לא יודעת באיזה מילים בדיוק נוסח הסכם ה"רגיעה" או בערבית - "תהדייה", אבל מה שתיארתי הוא פחות או יותר יישום ההסכם.

אתמול ההסכם הסתיים. הגענו לתאריך שבו ההסכם לא חודש ולכן פג. לכן גם מותר עכשיו לחמאס לירות טילים בלי הגבלה ובלי לחשוש מכך שישראל תעצור ל-24 שעות את העברת הכסף ואת משאיות המצרכים לחמאס. ולכן כמות הטילים שנפלו על תושבי "עוטף עזה" גדלה מאוד. 

כשהטיל נופל בשדרות, משתמשים בצמד המילים "רקטה נחתה", אבל זה בגלל שהאנשים בארץ כבר התרגלו לכך שיש שדה תעופה לרקטות בשדרות. עכשיו, כשהמושג "עוטף עזה" כולל גם את אשקלון ועלול לכלול ערים נוספות בקרוב, אז הטילים נופלים. אפילו אני נדבקתי בזה, אבל הטילים בעצם מתפוצצים.

במהלך השהות שלי בנווה דקלים יצא לי לשמוע נפילות של טיל, רקטה, קאסם, פצמ"ר וכו'. אני מוכרחה לציין שבאוזניי זה נשמע כמו התפוצצות מפחידה מאוד. מביני העניין שסביבי הרגישו שזה התרחש במרחק גדול מהם, אבל אני הרגשתי כאילו זה קרה ממש מאחוריי. אני קפצתי בבהלה ואילו האנשים מסביבי המשיכו במעשיהם כאילו לא קרה דבר. פעם התעוררתי בבהלה באמצע הלילה,  ואז שמעתי התפוצצות נוספת. "פצמ"רים," אמרתי לעצמי, כי עכשיו כבר ידעתי לזהות. לא יכולתי להישאר במיטה. הלכתי אל הסלון החשוך בבית משפחת אוחיון והתפלאתי שאיש מבני הבית לא התעורר. נזקקתי לבערך שעה כדי לחזור לעצמי ולהירגע. באמת למה שהפצמ"ר יפול בדיוק עלי? ואם יפול בדיוק עלי, מה זה יעזור לי אם אדאג ולא אוכל להירדם עכשיו? התקשיתי לשכנע את עצמי בהיגיון הזה. אבל האנשים מסביבי חיים כך כבר שנים ארוכות, למעשה, מאז החתימה האופטימית על הסכם אוסלו - "עזה ויריחו תחילה," כך כינו אותו באותם ימים. צה"ל עזב את שליטתו בעיר עזה והטילים על הישובים מסביב לא איחרו לבוא וכך גם הפיגועים והרציחות. מדהים עד כמה האנשים כאן רגועים. אבל בעצם גם בתל אביב האנשים היו די רגועים לנוכח האוטובוסים המתפוצצים. אין מה לעשות, צריך להמשיך לחיות.

אני לא מתפלאת על מה שקורה עכשיו בישראל וגם לא מתרגזת. הכול נראה לי תוצאה ישירה של מה שהיה. "איך אתה מצפה מקצינים להילחם ולסכן את חייהם לנוכח פני האויב, כאשר עכשיו אתה מכריח אותם לבצע מעשים בניגוד למצפונם, תוך כדי הפעלת מניפולציה פסיכולוגית עליהם? וגם  מאיימים עליהם שיודחו מקורס קצינים. איזה קצינים הם יהפכו להיות?" שאלתי את הקצין, סגן אלוף בדרגתו, שבא לדבר עם אילן בנצר חזני. 

"עזר ויצמן אמר שאי אפשר לסמוך על קצין שפועל מפחד לאבד את משכורתו, כי אם הוא מפחד לאבד את משכורתו, אז למה שיאבד את חייו? חייל שחושש ללכת לכלא אם יסרב פקודה ויסכים לבצע מעשה בניגוד גמור למצפונו, למה שלא יחזור על כך בקרב, מחשש לאיבוד חייו? איזה חיילים אתם רוצים לגדל כאן?" דיברתי בלהט לבי, אבל בעצם לא הייתה לי  זכות דיבור. הקצין בא לדבר עם אילן, האיש המבוגר, איש צבא גם הוא, שהגיע לדרגת סגן אלוף בזכות ימי המילואים הרבים שביצע. הוא בא אליו כדי לשכנע אותו עד כמה חשוב להניח לצבא לגרש אותו בשקט מביתו. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי ששמעתי שיחה מסוג זה. 

הבית היפה של אילן, בנצר חזני, מזכיר קצת חוה במקסיקו בגלל המרפסת המקורה שסביבו. אילן הוא איש דתי, חדור אמונה עזה בבורא ובצדקת מעשיו. על ראשו הוא חובש כובע בוקרים במקום כיפה ומדבר באהבה על הסוסים שלו. אני מסתקרנת לדעת עליו יותר, אבל אני רק אורחת מקרית, רק הסעתי את יניב לכאן ולכן אינני שואלת שאלות, בינתיים. אילן ואשתו דורית כיבדו את האורחים בקפה, בשקדים ובתמרים ושתקו. 

מהשיחה התברר לי שבעל הבית היה המדריך של סגן האלוף בקורס קצינים. בין האורחים היו גם קצינה צעירה וחייל נוסף, שהתכבדו בפיצוחים ושתקו. הרגשתי שאילן אינו מרוצה מדבריי לקצין. "אל תתווכחי איתו לפני החיילים האחרים," נזף בי, משתדל שהם לא ישמעו את דבריו. דורית דווקא נראתה בעיניי מרוצה. מאותו רגע, לא הוספתי מילה. היה ברור לי שמבחינת אילן הפור נפל. הוא סומך על הבורא ויקבל את גורלו בשוויון נפש של אדם מאמין.

היחס שלי לחיילים השתנה באותה תקופה. ערב אחד, כמה ימים לפני הפינוי, הבחנתי בג'יפ צבאי החונה במגרש החניה הגדול בכיכר. על הכביש ישבו שני חיילים, אחד מהם קצין. תמיד אהבתי חיילים. את דובי הכרתי כשהיה קצין בצבא. אני זוכרת כמה התרגשתי כשחזר לביקור קצר בזמן מלחמת יום כיפור. כיבסתי לו את המדים וגיהצתי אותם עד שהתייבשו. גם הבנים שלי היו קצינים בצבא. 

"מה אתם עושים כאן?" שאלתי את הקצין. זה היה משונה בעיניי. משום מה לא נתקלתי בחיילים, שככל הנראה היו בסביבה, בתוך הישוב. 

"שום דבר," הייתה התשובה, "באנו רק לראות מה קורה." חזי סיפר לי שהקצין היה פסיכולוג.

למחרת נתקלתי בארבעה חיילים צעירים וחמודים מסיירת כלשהי, רצים ריצה ספורטיבית במעלה הכביש לכיכר.

"אתם לא רוצים להגיד לי שאתם מתכוונים לפנות אותנו בשבוע הבא," פניתי אליהם והם דווקא שמחו להגיב. 

"מה פתאום? אנחנו מסיירת כך וכך. אנחנו לא מהמפנים." הם אמרו את זה במין גאווה מוזרה. 

"אז למה אתם מסתובבים כאן?"

"סתם."

הראש הקונספירטיבי שלי התחיל לעבוד. הצבא שולח לכאן חיילים קרביים במדים כדי לחבב את עצמו על התושבים, ימים ספורים בטרם יגיעו החיילים המפנים. למחרת פגשתי שוב את ארבעת הרצים. הפעם הם היו בכלי רכב שעבר ברחוב כשהלכתי. הם זכרו אותי,  עצרו לידי ופתחו בשיחה.

"אתם בטוחים שאתם לא עוזרים לפינוי של האנשים מכאן?" שאלתי שוב. נראה לי שהיה היסוס קטן בתשובתם. הם לא היו כל כך בטוחים. "אנחנו מהאבטחה הסביבתית. אנחנו דואגים שלא יקרה לכם כלום בזמן הפינוי," הסבירו.

"אהה," אמרתי, "אני מבינה. אתם דואגים שמלבד העובדה שמגרשים אותנו בכוח מהבית, לא יקרה לנו משהו רע? כל הכבוד לכם." החיילים קצת השפילו מבט. הם פשוט לא ראו את הדברים כמו שהצגתי אותם.

מאז ההתנתקות, חיילים במדים נראים לי אחרת. כולם חשודים בעיניי. אני כבר לא מסיעה חיילים במכוניתי, רק מתנחלים חובשי כיפות. איפה היית אתה ואיך עזרת לצבא לגרש את האנשים?" זאת המחשבה שעוברת לי בראש כשאני רואה חייל במדים.

השתחררתי מההרגשה הזאת אחרי מלחמת לבנון השנייה. החיילים שהשתתפו במלחמה ובמיוחד המפקדים שלהם, היו בדיוק כפי שציפיתי שיהיו. עכשיו, כמה שנים אחר כך, בוודאי נותרו רק מעט מאוד חיילים בצבא שהשתתפו בפינוי. אלה שמשרתים היום בצבא היו בזמן ההתנתקות עוד בבית הספר.

י"ב. פלפלים, נגריה ועוד עסקים.

יניב  אהב סיורים ולכן חזרנו כמעט באופן זהה על הסיור שערכנו יחד ביום העצמאות. הביקור העצוב ביותר היה אצל איש הפלפלים – אינני זוכרת את שמו, אבל אותו ואת הפלפלים שלו אני זוכרת היטב מהביקור ביום העצמאות. מתברר שפלפלים גדלים על שיחים רב-שנתיים, אבל אם מטפלים בהם כהלכה, הם הופכים לעצים קטנים. האיש, שנדמה כאילו הוא מכיר כל עץ בשמו, הראה לנו את עצי הפלפלים שלו כאילו היו יצורים חיים ואהובים, שמתגוררים ועובדים בחממה ליד מכון האריזה. לא ידעתי שפלפלים יכולים לגדול לעצים בגובה של כשני מטרים. הם עומדים ברווחה אחד על יד השני ומניבים את פלפליהם. השטח לא היה גדול במיוחד, אבל מטופח להפליא, כמו בית חרושת לייצור פלפלים. "15 שנים נדרשות כדי לטפח עץ למצב הזה," הסביר לנו האיש ביום העצמאות. "אני היום בן 52. אני מייצא את כל התוצרת לאירופה. אלה פלפלים אורגניים, מסוג מיוחד. תראו את מכון האריזה שבניתי. רק בשנה שעברה קניתי את המכונה הזאת שאורזת את הפלפלים ללא מגע יד אדם. החממה כל כך נקייה מאבק, שאין צורך לרחוץ את הפלפלים. מיטב המעדניות באירופה קונות את התוצרת שלי. אם יהרסו לי את זה, אני לא אוכל להקים חממה אחרת." 

"כמה זמן חי עץ פלפל כזה?" שאלתי. 

"אני לא יודע," הוא ענה, "אני מחזיק אותם כאן בתנאים כל כך מיוחדים, שאין על זה ידע קודם בשום מקום אחר. יש לי כאן עצים שהם כבר כמעט בני עשרים שנה."

ביום העצמאות עוד הייתה תקווה בקולו, אבל כשחזרנו אליו יניב ואני לפני תשעה באב, הוא בקושי הסתכל עלינו. ניסיתי לספר לו שפגשתי את הפלפלים שלו בסופרמרקט יוקרתי בז'נבה, אבל הוא אפילו לא חייך. מתברר שהוא לא הצליח למצוא דרך להזיז את עצי הפלפלים, גם אם היה לו מקום זהה לשתול אותם. הוא ניסה להזיז אחד מהם, את הצעיר ביותר, רק בן חמש. אבל המסכן מת מיד. העצים האחרים מבוגרים בהרבה  ואינם יכולים לעבור. האדמה שבחממה נהפכה למקום מיוחד מאוד במשך השנים - נוצר איזון עדין בין המים, הדישון, האדמה והפלפלים וגם האהבה של האיש שטיפל בהם. כל אלה לא יצליחו לעבור למקום אחר. דינם של עצי הפלפל נחרץ. וכנראה גם דינו של האיש שטיפל בהם ואהב אותם.

ממול הפלפלים, העמיסו במרץ על משאיות את המשתלה של וסרטייל. עשרות מתנדבים עבדו באריזת הצמחים. הצמחים האלה עדיין לא גדלו בקרקע וכנראה יצליחו לעבור למקום אחר. הביקור במשתלות השאיר את חותמו על האוטו בתור פנצ'ר בגלגל. בזכות הפנצ'ר היכרתי את אזור התעשייה של  נווה דקלים, שנמצא ממש מעבר לשער האחורי, היכן שנחת הפצמ"ר ששמעתי בלילה. 

את הפנצ'ר תיקנתי ב"מוסך ויינברג". המוסך לא נראה כאילו בשבוע הבא יעבור למקום אחר, אבל גם המפעלים האחרים בסביבה נראו פעילים באופן מוזר. למשל, "מפעל חרושת קטיף," "פרי קטיף" - מפעל לתרכיזים, "בית דפוס הדקל". הרגשתי צורך להיכנס לסופרמרקט שהיה שם. בסופרמרקט במרכז כבר לא נשארה כמעט סחורה. כאן הסופרמרקט היה מלא בכל טוב. ליזה עמדה בתור עם אדם ועם עגלה גדולה מלאה עד לשפתה במוצרים. "זה הכול ייגמר עד צאת השבת," צחקה אלי, תוך שהיא מניחה לאדם לטפס אל עגלתי הריקה. בעצם, הייתי צריכה מעט מאוד מוצרים, אבל נהניתי להרגיש שעדיין יש כאן שפע.

יום קודם נסעתי עם יניב לרפיח ים. הישוב החילוני היפהפה פרוס לאורך הים. הבתים מושקעים ומודרניים, לרובם תצפית על הים, שמשתרע בכל יופיו בגובה הבתים. כאן אין רכס בין הים לבין הבתים, הכול נמצא במישור אחד, כאילו הים הוא המשך ישיר. זה שונה כל כך מהרצליה, אבל יש דמיון במראה המכוניות. ברפיח ים המכוניות הן כמו בהרצליה - רכבים גדולים, ארבע על ארבע.   

הטעם במכוניות הוא ככל הנראה אחד מההבדלים היותר בולטים בין דתיים לחילוניים. הבן של חברה שלי מהרצליה פיתוח חזר בתשובה, התחתן ובמהירות נעשה אב לארבעה ילדים. כל זה קשה מאוד להורים חילוניים שאוהבים את בנם ורוצים בטובתו. נזכרתי כמה שמחה חברתי כאשר בנה החליט לקנות לעצמו מכונית שטח כדי להסיע את אשתו ואת ילדיו ברמת אביב. בחירת המכונית הייתה בעיניה סימן לכך שלא הכול אבוד ושיש סיכוי שהבן יחזור לחיק חייו הקודמים. 

ברפיח ים, ליד הבתים שעדיין התגוררו בהם אנשים, חנו רכבי שטח חדשים. לחלק מהאנשים כאן יש בית נוסף במרכז הארץ - הבית ברפיח ים היה בית החופשה. לו ידעתי על המקום הזה, גם אני הייתי משתדלת לקנות שם בית לחופשה. עכשיו חלק מהבתים עמדו נטושים ועצובים. הגינות שלא הושקו בקיץ האחרון – חרבות, עצי הפרי שרגילים לאדמה רטובה יותר - עמדו חפויי ראש עם ענפים נפולים שעדיין חיים. אם ישקו אותם היטב, יש להם סיכוי להתאושש. העצים צמצמו למינימום את העלים, משתדלים לשרוד את היובש, עדיין לא יודעים שאין להם סיכוי. חבל על המאמץ שלהם לשרוד. הם לא במקומם הטבעי. הם זקוקים לאנשים שישקו אותם וידשנו אותם. באדמת המדבר שבתוכה נשתלו, בלי עזרה הם אבודים. אפילו עצי התמר, ששורשיהם לא מצאו דרך למרבץ מים טבעי, לא יהיו שם בקיץ הבא. 

גם פאת שדה הוא ישוב חילוני, אבל כאן אין רכבים ארבע על ארבע וכל הבתים נבנו יחד במודל אחיד, בתים קטנים על מגרשים קטנים. בפאת שדה אין איש. רוב התושבים כבר עזבו ונמצאים במעברה שהוכנה במיוחד עבורם. אני שם עם יניב. יניב, כפוליטיקאי לעתיד, תמיד מסייר בשטח וגם תמיד מוצא עם מי לדבר. אנחנו נוסעים הלוך ושוב לאורך הרחובות השוממים בפאת שדה. פה ושם חונה משאית ליד בית ואנשים מפרקים את החלונות או את הרעפים. הרי הכול הולך להיהרס, זה בזבוז גדול לא למחזר את הרעפים בבית אחר. ומה עם הברזים? החלונות? התריסים? טוב שהאנשים בפאת השדה דואגים למיחזור הזה. 

הזמן שמכסה את הכול באבק, המכיל חומרים מפרקים, מתקשה לפרק חפצים מלאכותיים של בני אדם. אלפי שנים יישמרו ההריסות מתחת לאבק. מעניין איך יסבירו לעצמם ארכיאולוגים בעתיד את מה שקרה כאן, איך נוצרו ההריסות המשונות?

את הסירה שלפני הקרוואן של ליזה הטבע כמעט עיכל. לא נשארה עליה טיפת צבע. העץ והברזל הם מוצרים טבעיים, שנרקבים בחול היבש באיטיות. כבר עכשיו הסירה דומה יותר לייצור מן הטבע מאשר ליצירת אדם. 

ממול אחד הבתים שבפירוק פגשנו את משה. הוא ישב בחצר ביתו והשקיף על הנעשה בכביש. יניב עצר ושאל אותו משהו. אולי: "כמה אנשים נשארו בפאת שדה?" או: "איפה כל האנשים שגרו כאן קודם?"

משה חיכה להזדמנות לדבר. למען האמת, הוא ציפה לעיתונאים. הוא רוצה לספר את סיפור חייו לאחד מהם. להסביר מדוע הוא נשאר כאן לבדו, לא עוזב את ביתו, לא עוזב את הנגרייה הגדולה שהקים בחצרו. אבל העיתונאים לא מגיעים ולמשה אין ברירה אלא לדבר איתנו. לפחות הזמן יעבור יותר מהר. 

"אשתי כועסת עלי. היא עברה מפה. היא רוצה לקחת את הפיצויים כמו כולם. הילדים איתה, חוץ מעופר שנשאר איתי. עופר בן 15, הוא נולד כאן. היית מאמינה שהישוב הזה כבר קיים יותר מ-15 שנה? הישוב לא התפתח טוב. האנשים שבאו לכאן לא ידעו לדאוג לעצמם. הם שמחו לקבל את הבית, אבל לא פיתחו את הסביבה. החממות בקושי הצליחו לפרנס אותם. לא כמו הדתיים מגני טל שנהיו מיליונרים מהחממות שלהם. כאן גרו אנשים עצלנים. אבל לא אני, תראו את הנגרייה שלי, השנייה הכי גדולה  בגוש קטיף. אני עשיתי את רוב הארונות האיכותיים כאן, ארונות הכי טובים שיש. כמובן, למי שמשלם על עץ טוב, אבל מעץ אורן לא שווה לעשות עבודות נגרות. הבטיחו להעביר את הנגרייה שלי לאיזה מקום על יד קריית מלאכי. איך אני אתפרנס עכשיו? זה לא רק הקירות,  מה עם הלקוחות שלי? איפה אני אמצא אותם? לאן יעבירו אותם?"

 משה דיבר ודיבר, אי אפשר היה לעצור אותו, אפילו יניב לא הצליח. הוא הוציא מהבית לימונדה ומקלות מלוחים והניח על השולחן בחוץ. 

"הם אפילו לא יבואו לפנות אותך מפה, כי לא יהיו כאן צלמים. תארוז הכול, תשים על המשאית שתשכור. אף אחד לא ידע שנשארת כאן עד הרגע האחרון" - אולי זה לא יפה מצדי, אבל אני מראה לו את העתיד לפי הבנתי. 

"שבו עוד קצת," ביקש כשניסינו לקום ולהמשיך בדרכנו. משה, למעשה, נמצא שם מתוך מחאה. הוא לא עזב עם כולם, כי הוא בהפגנה של איש אחד. אבל העיתונאים לא באים לדבר איתו, עם האדם האחרון שנותר בביתו בפאת שדה. 

לפחות אני כותבת עליו כאן.

 י"ג. מה בעצם המטרה של כל זה? 

"למה את חושבת שאת כל כך צודקת?" היו חבריי שואלים אותי כשהסברתי בלהט מה יקרה אם נמשיך ללכת בצעדי אוסלו. "כולם חושבים בדיוק הפוך ממך. למה את חושבת שכולם טועים ורק את צודקת?"

זוהי שאלת מפתח ואני לא בטוחה שיש לי תשובה עליה. למה ברור לי שאני צודקת? למה לפעמים אני הולכת עד הסוף בלי לוותר, מאמינה לאמת הפנימית שלי.

אחרי הרס גוש קטיף זעמתי. אמרתי לכולם: "חכו, תראו מה יהיה. רק רע יכול לצאת מזה." מרגיז להיות בין אנשים שנמצאים באופוריה, כאילו הכול יהיה רק טוב עכשיו ולדעת בבירור שזה בדיוק הפוך. למה דווקא אני? זה בכלל לא כיף להיות האדם שיודע - להסביר לאנשים, שוב ושוב, כמו נביא זעם, שהם חייבים לקחת אחריות על מעשיהם. הכי כיף לא לקחת אחריות. לא לדעת. להאמין שיש מישהו אחר אחראי והוא כבר ידע מה צריך לעשות. אבל זה אף פעם לא מצליח. 

למעשה, גם אני לא לקחתי אחריות. לא במידה שהייתה דרושה כדי למנוע את המעשה הנורא. אומנם באתי להפגנות ושהיתי בגוש קטיף, אבל הכול בקטן. לא התעמתתי עם השוטרים, לא הכרחתי את העיתונאים לכתוב עלי באמצעות פרובוקציות שיסכנו אותי. נשארתי בתחום האפור, לא לקחתי סיכונים ממשיים. מבחינתי כתיבת הספר הזה היא סיכון גדול יותר מהכניסה הלא חוקית לגוש קטיף. הספר הזה הוא היציאה שלי מהצל אל אור היום. הוא חושף אותי ואת דעותיי הלא מקובלות בין החברים שלי.

"מה את חושבת על זה?" הפתיע אותי דני בסעודת השבת כשזרק אלי שאלה, לקצה השולחן, בשבת השנייה שהתארחתי אצלם.

"אתם לא מבינים," עניתי, "רע שם בחוץ. יש הרבה אנשים רעים ששונאים אתכם. אין לכם כלים להתמודד עם זה. מעולם לא נתקלתם ברוע כזה. אתם חיים כאן בתוך כל הטוב הזה וחושבים שכל העולם ככה פחות או יותר." 

הצטערתי שהמילים יצאו מפי, אבל קשה היה לי לנוכח התמימות והאהבה הבסיסית שאנשים אלה רחשו לממשלה, לצבא, למשטרה ולכל יתר אזרחי מדינת ישראל. בשבילם אני הייתי אישה חילונית, שבאיזשהו אופן מייצגת את החילוניים האחרים. לא היה להם מושג עד כמה זה היה רחוק מהמציאות. אפילו אני עצמי לא יכולה להבין עד כמה אני חריגה בין האנשים סביבי. משפחתי הקרובה ביותר - בעלי וילדיי – מחזיקים באותן דעות כמוני ואף על פי כן, לא היה עולה בדעתם לנהוג כמוני. מדי יום התקשרו אלי, מבקשים שאחזור. מתחננים. מאיימים. השהות שלי בגוש קטיף הייתה סיוט בשבילם. כאילו מישהו קרוב נמצא בסכנת נפשות איומה. 

ניסיתי להסביר שלא כך המצב, אבל זה לא הועיל. שמחתי כשבעלי החליט לנתק איתי את הקשר. לפחות אם הקשר מנותק, לא אאלץ לסבול את שיחות הטלפון. גם הבעל של ציונה עזב את הבית. את ציונה הכרתי באופן רופף מההפגנות. אחר כך היא הגיעה לגוש עם עוד כמה נשים חילוניות. היא הייתה הרבה יותר פעילה ממני. בגוש היא הייתה אחראית על אכלוס הבתים הריקים בשוהים הבלתי חוקיים ודאגה לניקיון הבתים בעזרת חבורת בנות מתנדבות. בניגוד אלי, היא לא חזרה לפני הזמן ונשארה עד הגירוש. בעלה עזב את הבית לפני שחזרה, אבל הוא חזר אליה אחר כך - איפה ימצא אישה נהדרת כמוה? ומה בסך הכול עשתה? תמכה באנשים שעומדים לגרשם מביתם?

 

ערפאת מת באוקטובר 2004. לא ידעתי אז שמותו יאפשר את ההתנתקות.

מוזר איך עניינים מתקשרים זה לזה. אינני היסטוריונית, אבל אני לא חושבת שהיינו מגרשים אנשים והורסים את בתיהם באופן חד צדדי כדי לתת את השטח לערפאת. אפילו שטיפת מוח אינטנסיבית ביותר לא הייתה מאפשרת מהלך כזה. ערפאת, למרות הסכם אוסלו, נשאר חשוד. טרוריסט לשעבר. 

פעם עוד הייתי מתווכחת. "תגיד לי מה צריך לקרות כדי שתחשוב שהסכמי אוסלו הם רעיון גרוע?" שאלתי את אורי הווטרינר כשישבנו לכוס קפה, כמדי בוקר, בבית הקפה השכונתי.

"תן לי מספר," ביקשתי. "כמה טילים צריכים ליפול עלינו מעזה? או כמה אנשים צריכים להיהרג? מתי ייראה לך שזו טעות לתת את השליטה הביטחונית בעזה לעראפאת?"

" זה אף פעם לא ייראה לי כטעות," השיב אורי בכנות. 

יותר מעשר שנים אחר כך אני מעריכה מאוד את תשובתו. אחרים בוודאי היו מנסים לענות, אף שלא קל לאנשים שחושבים באופן לא רציונלי לתת כמויות. כמויות זה מחייב. אם אומרים טיל אחד, או מאה טילים, אז כאשר מגיעים למספר שנאמר, אמור להתרחש משהו. יש איזשהו קשר בין הדברים. לכן קשה גם להיות לא רציונליים וגם לנקוב במספרים.  

"אי הרציונליות זה השורש של הרוע," כתב דאגלס הופשטטר. 

בדרך הביתה מהצגה בתיאטרון הקאמרי הרדיו פתוח. מדברים על המלחמה או על המבצע בעזה, עופרת יצוקה הוא נקרא. השאלה שתלויה באוויר היא מה בעצם המטרה של כל זה? הפרשן מזכיר את צמד המילים "צריבה תודעתית". 

אני חושבת שבהפגנה בירושלים עברתי צריבה תודעתית. בגלל הצריבה הזאת נבהלתי מהשורה השנייה של השוטרים בלילה בדרך לכפר מיימון. בחושך הצלליות של השוטרים הללו והבליטה של האלה בחגורות שלהם, העלו מהתודעה שלי את הצריבה הישנה. את מה שקרה בהפגנה בירושלים. קשה לי לזכור את השנה שבה זה קרה. לא רשמתי על זה אף מילה באף אחד מהפנקסים. כנראה הצריבה הייתה מספיק חזקה ולא הרגשתי צורך לכתוב כדי לזכור. 

אין לי מושג מתי זה קרה, אבל אני זוכרת שיצחק רבין היה ראש הממשלה, עזר ויצמן היה נשיא המדינה ואהרן ברק היה השופט העליון. מעולם לא חוויתי את תחושת האימה המוחלטת הזו ואין לי למה להשוות אותה. אני זוכרת את עצמי מועדת על המדרכה, בין אנשים רבים, ידיי על ראשי, צורחת בהיסטריה "אל תרביצו לי, אל תרביצו לי." החושך הקיף אותי. שוטר גדול הרים אותי מהמדרכה בידיו כאילו הייתי ילדה קטנה, נשא אותי אל הצד השני של המדרכה, שם עמדו אנשים וצפו במתרחש. הוא ניסה להעמיד אותי על רגליי, אך הן כשלו. נשארתי שם בצד השני של המדרכה, רועדת בכל גופי. מהעבר השני המשיכו השוטרים לדרבן את האנשים בכוח, במעבר צר בין מכוניות, תוך הכאת אלה שנראו להם כמסרבים או כלא זריזים מספיק להידחף קדימה. מאחר שחלק מהשוטרים היו רכובים על סוסים, זה היה דומה לעדר של פרות שנרדף לכיוון מסוים על ידי קבוצת קאובויים, עם שוטים, אבל הפעם היו לשוטרים אלות.

עמדתי שם בצד השני של הכביש, במקום שבו השוטר הניח אותי, בלי להצליח להבין מה קורה. איש צעיר דחף מיקרופון לפרצופי. "מה את אומרת על זה?" אבל לא יכולתי לדבר. הצרחות שצרחתי בדקות הקודמות עדיין הדהדו באוזניי. עיניי מלאו דמעות. ניסיתי להזיז את המיקרופון מהפנים שלי, אבל גם ידיי היו נרפות, כאילו כל הכוח נלקח מגופי.

"עזוב אותה, אתה לא רואה באיזה מצב היא?" אישה נחמדה אספה אותי אל זרועותיה וחיבקה אותי.

"תעמדי פה איתנו," אמרה לי, "כאן לא יפגעו בך." עמדתי שם רק עוד מעט לאסוף את הנשימה ולהרגיע את הרעד. לא הרשיתי לעצמי להתחזות לאחד השכנים הצופים במחזה שאיננו קשור אליהם. כשהמשכתי ללכת באותו רחוב, כמה דקות אחר כך, הלכתי בראש מורכן, מתחננת בפני אלה שחסמו את דרכי להניח לי לעבור. תודעתי נצרבה.

כשחזרתי הביתה משם, לא עלה בדעתי לבדוק מה כתבו על כך בעיתון, אם בכלל. אז עדיין האמנתי באמונה שלמה, שמה שחשוב זה מה שקורה ולא מה שכתוב בעיתון.

י"ד. אנשים שקופים 

מבחינת הפיזיקה, רק אם נעשתה מדידה, כלומר רק אם הגיעה אינפורמציה כלשהי ממערכת אחרת, קיומה של המערכת הוכח.

דאגלאס אדאמס, הסופר האהוב עלי, כתב בעניין "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה," שכדי להסתיר ספינת חלל מעיני אנשים, כל מה שצריך לעשות הוא להציג אותה בצורה שאי אפשר ליישב עם המציאות המוכרת להם. ואז המוח שלהם פשוט יתעלם ממנה וזה יהפוך אותה לשקופה. מערכת שקופה היא מערכת שאיננה קיימת מבחינת מערכת אחרת כי אינפורמציה לא יכולה לעבור ממערכת אחת לשנייה.

בנווה דקלים הסתובבו עשרות עיתונאים מכל העולם. ובכל זאת, רוב המתרחש בנווה דקלים, במשך שנות קיומה ובימים האחרונים לפני הגירוש, היה שקוף לחלוטין למערכת שנותרה מחוץ לגוש. 

עובדה זו לא נסתרה בפני האנשים שפעלו שם. הם עשו כמיטב יכולתם לעורר את תשומת לב הצד השני למה שמתרחש. אני שומרת חוברת שהוציאו שם, תמימותם של מחבריה נוגעת ללב. על כריכת החוברת תצלום של מגילת העצמאות עם הציטוטים: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם את ספר הספרים הנצחי."

הניסיון התמים להתחבר אל המשותף. כאילו מישהו מהאנשים שאליהם החוברת פונה מתעניין בכלל במגילת העצמאות של ישראל.

בסוף החוברת ציטוט מיוסי, תושב אשקלון: "תוכנית ההתנתקות חושפת אותי ואת תושבי הדרום לאיומים ביטחוניים חמורים." אבל יוסי הוא ליכודניק. תושבי אשקלון אחרים חיכו לרגע שבו סוף-סוף יעיפו את המתנחלים מגוש קטיף.

בינתיים – מלחמה. חלק מהנהרגים חובשים כיפות על ראשם, בחורים יהודים שנלחמים על ארץ ישראל. בינתיים התקשורת מלאה אהבה לבחורים הנלחמים ואמפתית לחובשי הכיפה המגורשים מביתם, שעכשיו נהרגים בחורבות ביתם לשעבר. יש אפילו אווירה מסוימת של חרטה - אולי לא היינו צריכים לצאת משם? 

"אז אולי נחזור ונבנה שוב את גוש קטיף?" אני מציעה למכריי.

הרעיון מזעזע את השומעים. "רק זה לא."

 

לא הייתי תושבת גוש קטיף. לא אותי גירשו חיילי צה"ל מהבית. מצד שני, מההתחלה התנגדתי לחלוטין להסכמי אוסלו. חשבתי שהם אסון. בהתחלה חשבתי שרוב הסובבים אותי יחשבו כמוני. בעיניי זו  הייתה המחשבה היחידה ההגיונית. עבר זמן רב עד שהבנתי שבקרב האנשים הדומים לי, דעתי חריגה לחלוטין. למעשה, מהרגע שהצטרפתי למאבק נגד הסכמי אוסלו, הפכתי לחריגה בקרב חבריי. 

"ראיתי אותך בצומת," אמרה לי חברה. "את עמדת כל כך קרוב לשלטים נגד הסכם אוסלו, שאפשר היה לחשוב שאת נגד ההסכם ולא בעדו."

"אבל אני באמת הפגנתי נגד ההסכם," אמרתי לה. היא נדהמה ולא ידעה איך להגיב. המוזר בכל זה הוא שכבר למחרת היא שכחה לגמרי את מה שאמרתי והמשיכה לדבר איתי כאילו אני חושבת כמוה.

"תראי מה הדביקו לך כאן על האוטו," אמר לי אפרים, הסוכן שלי לענייני אמנות ומיד החל להוריד מהחלון את הסטיקר "חברון מאז ולתמיד."  

"תשאיר את זה שם," ביקשתי, "אני הדבקתי את זה."

אפרים לא ענה, אבל הבחנתי שעד שחזרנו לגלריה שלו, שם עמדה להיערך תערוכת הציורים שלי, הוא שכח לגמרי מהמשמעות של הסטיקר שעל מכוניתי. לא הסתרתי את דעותיי, אבל אנשים פשוט תייקו את מה שאמרתי כטעות בהבנת דבריי והמשיכו הלאה.

גדלתי בבית לא דתי. הוריי לא שמרו מסורת ואף לא היו פוליטיים במיוחד. הם נטו באופן כללי לכיוון מפלגת העבודה. למרות זאת, הם היו משוכנעים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, כלומר ליהודים ואת עצמם הגדירו כיהודים. וכך, למרות שמעולם לא הציגו את כף רגלם בבית כנסת ואכלו חמץ בפסח וגם שרצים מסוגים שונים, דעתם הייתה נחרצת לחלוטין - ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. את האקסיומה הזו הם הורישו לי, אבל אני כבר כילדה רציתי לדעת יותר מה זה אומר "יהודים" .

"יש לי רבה'צן בבית," התלוננה אמא שלי בפני אבא שלי, כשמחיתי על כך שלא הוציאו את החמץ מהבית לקראת פסח. כילדה, הפעם היחידה שהייתי בתוך בית כנסת, הייתה כשדרשתי לשמוע את תקיעת השופר בראש השנה. ההורים לקחו אותי לדוד איצ'ה, שהיה הקרוב הכי דתי שלנו. כמובן שהם הביאו אותי לבית הכנסת שלו במכונית. 

כשהייתי בת 12, בסוף כיתה ו', נסענו כל המשפחה לניירובי שבקניה לשליחות מטעם המדינה. בית הספר הקרוב לביתי היה בית הספר של סנט ג'ורג' . סנט ג'ורג' היה נוצרי אמיץ שנלחם בדרקון ובית הספר היה נוצרי פרוטסטנטי. ושם, בבית הספר הנוצרי, הבנתי לראשונה מה זה אומר להיות יהודייה.

בכל יום שלישי היה שיעור דת. הקתולים לא השתתפו בשיעור כי בא כומר מיוחד ללמד אותם על הדת שלהם. רוב התלמידים היו פרוטסטנטיים ואני נאלצתי להישאר איתם ולהיות נוכחת בשיעור. המורה אמרה שאני יכולה לעשות מה שבא לי, העיקר שלא אפריע ושלא אסתובב בחוץ. משונה, אבל זה היה קשה לי מאוד. הסיפורים על ישו שהמורה סיפרה, סיפורים שלא הזכירו במפורש את המילה יהודי, גרמו לאוזניים שלי לבעור. הרגשתי שכל הכיתה מסתכלת עלי ושכולם מאשימים אותי. הרגשתי יהודייה. רוב התלמידים בכלל לא הקשיבו לסיפורים ובכלל לא קישרו אותם אלי. אבל אני לא יכולתי לסבול את זה. חשתי בקו העדין של האשמת היהודים נמתח מתחת לכל סיפור וסיפור, גם בתמים ביותר.

אחותי שהייתה בכיתה א' באותו בית ספר אהבה לשחק כמורה ולהקריא בקול רם לבובות שלה את הסיפורים שלמדה. גם הסיפורים האלה היו בלתי נסבלים בעיניי, חוט של צדקנות והאשמה היה משוך גם עליהם. לימודים בבית ספר דתי מתבטאים ביותר משיעורי דת. בכל בוקר כל התלמידים התייצבו בשורות לפי הכיתות באולם המרכזי של בית הספר. המנהל נשא דרשה ואחר כך שרו כולם תפילה מספר התפילות ובסוף מלמלו את תפילת הבוקר. התחננתי שירשו לי להעדר מהאירוע, כי אני יהודייה, אך הדבר היה בלתי אפשרי. "את לא חייבת להתפלל," הסבירו לי, "רק לעמוד שם למען הסדר הטוב." אך גם אם לא התפללתי, אוזניי היו פתוחות והכרתי את מילות התפילה בעל פה. אהבתי את המנגינות של השירים ואת סגנון השירה, אך לא יכולתי לבטא את המילים. מבין השירים שבספר התפילות אהבתי רק אחד והשתתפתי בשירה כשהוא הושר. זה היה שיר על נפלאות הטבע. בכיתה ז' הייתי במקהלה, כי כל הבנות נאלצו להיות במקהלה. השירה בקולות גבוהים הייתה נפלאה בעיניי. במקהלה הרגשתי לראשונה שאני יכולה לשיר, אבל גם שם היו שירים שלא הייתי מסוגלת להגות את המילים שלהם. 

העניין הזה המשיך לרדוף אותי גם בבית הספר הבא שעברתי אליו. זה היה בית ספר אמריקאי באסמרה שבאתיופיה. לבית הספר הזה לא היה כל קשר לדת, אבל בשיעור צרפתית העלנו הצגה על ז'אן ד'ארק. המורה לצרפתית שחשב שאני מדברת צרפתית הכי טוב מכולם, רצה שאככב בתפקיד הראשי. חשקתי בתפקיד, אבל לא הייתי מסוגלת לכרוע על ברכיי, כמו שעשתה  ז'אן ד'ארק, לסמן בידי צלב על גופי ולומר בצרפתית: אני מתחננת לפניך סנט מישל, סנט... וכל שאר הקדושים. המילים נתקעו בגרוני. פשוט לא יכולתי לעשות את זה. בלית ברירה המורה הפך אותי לכרוז המספר ואת התפקיד הראשי קיבלה עליזה, שגם היא הייתה ישראלית, אבל לה לא הייתה בעיה לכרוע ברך. 

ואיך אני היום? אני לא מרגישה את עצמי חילונית. אמנם אני חיה בין חילוניים ומתנהגת פחות או יותר כמותם ולא שומרת כמעט אף מצווה בין האדם לאלוהים. ואף על פי כן, אני מאמינה באופן מוחלט בקיומו של אלוהים. האלוהים שגיליתי בפיזיקה הוא  האינפורמציה שנמצאת בכל חלקיק וחלקיק, "המשתנים החבויים" – כינה זאת בוהם. אלוהים איננו יצור אלא היצירה כולה, היצירה אשר איננה מתרחשת באקראי, כפי שאתאיסטים מוחלטים גורסים. "הכול צפוי והרשות נתונה," אמר רבי עקיבא ובעיניי זהו תיאור מדויק של התגלגלות העולם לקראת יצירה נפלאה אשר אנחנו בתוכה רק גרגיר של צבע. החיים של כל אחד ואחת מאיתנו הם בעלי משמעות רק כאשר אנו מבטאים את הגרגיר הזה ביצירה הכוללת. רק שם יש לנו רשות לביטוי עצמי, ביקום המתגלגל אל האינסוף שכבר קיים. אנחנו קטנים מכדי לשאול שאלות כמו "למה?" בכל חוקי הפיזיקה שלמדתי אין תשובה לשאלה הזאת, בקושי יש קצת תשובות  לשאלה "איך?"  אז אני מאמינה בכל ליבי בבורא ובתכלית של היקום והרצון שלי לכתוב את הספר הזה נובע משם. 

ט"ו. ספור על עץ.

 

יום שני שלאחר תשעה באב היה יום מעבר. על הדלתות מודבק נייר נוסף מאת אלוף הפיקוד, האלוף המכין את אזרחי האזור לקראת העתיד הבלתי נמנע. עכשיו כבר לא מדובר ב"איגרת" אלא ב"הודעה".

הודעת מפקד פיקוד דרום לאזרחי מדינת ישראל תושבי אזח"ע.

המילים פשוטות וישירות:

בהתאם לחוק ליישום תוכנית ההתנתקות ועל פי החלטת ממשלת ישראל.

זה דומה למה שהיה כתוב באיגרת, רק הפעם בלי המילים  "צו ראש הממשלה".

הינכם נדרשים לעזוב היום יום ב', י' באב תשס"ה (15/8/05), את ביתכם ואת שטח רצועת עזה. 

ממש כך, פשוט ולעניין. המילה היום הייתה מודגשת במכתב המקורי. בהמשך ישנו הסבר סתום לגבי עדיפות הפינוי המיידי:

התושבים אשר יעזבו את שטח הרצועה לפני יום ד' 17.8 יזכו למרב הסיוע מצה"ל.

אולי במרב הסיוע הם מתכוונים לחיילות הנחמדות והצעירות, שמעולם לא ארזו אפילו דירה קטנה אחת. תפקידן היה לארוז את הבתים והן ארזו את הכול, לפי הוראות שלטון החוק, כולל ביצים וחלב וכל מה שמצאו בבית. אריזה כזאת מוצלחת, שכאשר סוף-סוף הצליחו האנשים שנזקקו לסיוע מצה"ל למצוא את מכולתם שעמדה בשמש כשנתיים ימים, אי אפשר היה להציל מהמכולה אפילו חפץ קטן אחד.

את ההודעה מסיים אלוף הפיקוד דן הראל במילים של השתתפות:

מעמד זה קשה לכולנו. צה"ל ומשטרת ישראל שותפים לכאב ולצער אותם אתם חווים ומבטאים. עם זאת, נבצע את המשימה עד תום, תוך הגשת כל עזרה וסיוע אפשרי.

קשה להבין למה האלוף מתכוון במילים "שותפים" ו"צער", אבל  ההצהרה  שהמשימה תבוצע עד תום, כלומר כולכם תגורשו מבתיכם ובתיכם יהרסו עד תום ואת השטח נמסור לתושבי עזה האחרים, אלה שירו עליכם פצמ"רים, ברורה ומובנת.

"את צריכה משהו מהסופרמרקט?" שאלתי את אורנה באותו יום שני. "אני הולכת למרכז," היה עוד מוקדם. אורנה ביקשה שאביא לחם. אצל משפחת אוחיון לחם זה ארבע כיכרות לחם. "תרשמי על שמי," הוסיפה. בנווה דקלים בסופרמרקט לא צריך כרטיס אשראי או כסף. כל מה שצריך זה להגיד שם, למשל, "משפחת אוחיון," וזהו, אפילו לחתום לא צריך. לכן רוב הנשים כאן לא הולכות עם ארנק, הרי לא נועלים את הבית, אז לא צריך מפתח. במקום הזה האנשים נהנים ממקסימום שיתוף הפעולה האפשרי בין בני אדם. ממש כמו המצב האידיאלי בתורת המשחקים, כל האנשים כאן הם מהסוג של משתפי פעולה. לו היה עליהם לבחור לקחת 1,000 שקלים או לתת למישהו אחר 3,000 שקלים, אני חושבת שכולם היו בוחרים באפשרות השנייה ולכן כולם היו מקבלים 3,000 שקלים. שיתוף הפעולה זאת הדרך היחידה שנראית הגיונית לאנשים האלה. 

בבוקר יום שני חזי ואני אכלנו ארוחת בוקר בתחנת האוטובוס הנטושה שבראש הגבעה. המסעדה החלבית נסגרה כבר בסוף השבוע שעבר. מהגבעה נשקף הכביש הראשי של  הגוש. מכליות עצומות עמדו לאורך הכביש כולו כמו רכבת ארוכה.

"אמרו לנו שכדאי שנפנה את עצמנו מבית הספר ונמצא לנו מקום אחר לישון בו עד הפינוי," מספר לי חזי. "אני חושד שאחד מהאנשים שמתגורר איתנו הוא איש שב"כ." חזי ממפליג בהסברים מדוע הוא חושד, אבל אני חושבת על תורת הקוונטים ועל המדידה שמשנה את המציאות ועל הקשר בין זה לבין אנשי השב"כ. בבואנו למדוד מערכת רבת משתנים ואפשרויות הסתברותיות כמו מחשבות ופעולות של בני אדם, יש להביא בחשבון את השפעת המדידה עצמה על האירועים. ייתכן שהשפעת המדידה על בני אדם איננה נופלת מהשפעתה על חלקיקים אלמנטריים. לגבי חלקיקים, הוכח בניסויים, שבעזרת מדידות מספיק צפופות, ניתן להוביל את המערכת הקוונטית על פני מסלול כרצוננו. האם השב"כ יודע את זה? האם צפיפות המדידות נלקחת בחשבון? חזי נסער ואני לא מנסה לדבר איתו על תורת הקוונטים.

עדיין ניתן היה לקנות מוצרים בסופרמרקט, אבל רוב המדפים כבר ריקים. לחם אחיד – היה. מזל שבאתי מוקדם, כי לא נראה לי שיישאר היום מספיק לכולם. ביום שישי, כשישבתי מול הבנק, יצא משם מישהו שחילק מתנות של הבנק לכל מי שהיה בסביבה. עכשיו הבנק סגור וגם הכספומט לא עובד. מאפיית הפיצות, שעבדה כמעט מסביב לשעון ימים רבים, כדי להאכיל את בני הנוער הרבים, סגורה היום. הרכבת הארוכה של המכולות למטה בכביש מבשרת שהסוף קרב. עוד לא ידעתי שזהו גם יומי האחרון בגוש קטיף.

"אם לא יתנו למכליות להיכנס ליישוב, אז הכביש יהיה חסום," אני אומרת, "אולי זה יגרום להם בעיות."

חזי שותק.

"אני לא רוצה לשבת שוב בחיבוק ידיים. אני רוצה להרגיש שבאמת עשיתי כאן משהו."  

אני לא רוצה לחזור על מקרה העץ מול החלון.

העץ גדל ברווח בין שני בתים. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את העץ בחלון, החלון עדיין לא היה שלי.

 

"כאן אני רוצה לעבוד." חשבתי.

 החלון טבל בתוך העץ. בחלון כזה אתה יכול לדמיין לעצמך שאתה נמצא בתוך בית על העץ, העץ היה בן גילו של הבית בסביבות 50 וכבר מזמן עבר את גובה הבנין. אהבתי לשבת שם בשולחן הגדול שהצבתי ברווח בין שני הקירות לרוחב כול החלון, בלי תריס, בלי וילון, החלון היה תמיד בתוך העץ. לא עלה בדעתי שזה יכול להיות אחרת. את כול המחשבות הטובות שלי חשבתי ליד השולחן הזה. תמיד חלמתי על בית על העץ. כילדה תמיד טיפסתי על עצים. אם נתנו לי הזדמנות הייתי מתיישבת על ענף גבוה, מסתכלת מלמעלה על העולם, ומניחה לראש שלי להיסחף בדימיונות ללא שליטה עד שהיו מכריחים אותי לרדת משם.

 

בקומה השלישית בעיר תל-אביב שכחתי שמסביבי מרפסות וחלונות עם אנשים מאחוריהם. ראיתי רק את העץ. ראיתי את הענפים מגששים את הדרך לחלוני ומשנשאר סגור, גיששו מסביבו למעלה, מוציאים מתוכם ענפים חדשים ועלים. לפעמים ראיתי כיצד לתוך הירוק הבהיר של העלים בחלוני, חודרות רצועות בהירות עד שכבר לא נשאר ירוק. אולי במקום הולדתו הקר של העץ הזה, הוא נשאר עירום כולו בחורף. אך כאן, העץ לעולם לא נשאר חשוף. כמויות העלים השתנו, אך תמיד נותרו מספיק עלים כדי להשאיר אותי מוסתרת. לפעמים אמרתי לעץ תודה על שהיה שם מסביבי בסבלנות שקטה, מקיף אותי ולא רוצה ממני דבר.

לפעמים גם אני רציתי להיות חלק מהעץ הזה, מדמיינת את עצמי משתלבת בין ענפיו.

השכנה מקומה רביעית מימין, גברת קליין, צלצלה יום אחד. 

"יש אספת דיירים," אמרה, "חייבים להוריד את העץ. הוא מלכלך וגורם המון עבודה למנקה."

"אני אשמח לשלם תוספת למנקה עבור ניקוי הלכלוך שנגרם מהעץ. אני אוהבת אותו. הוא מצל לי על הקיר המזרחי. בזכות העץ נעים בדירה שלי. זה יותר טוב ממזגן ואני מוכנה לשלם על זה."  

"מה העניין עם העץ?" שאלתי את גברת בלזמבוים, שהייתה אז ראש ועד הבית ובעצם הוועד כולו. מר וגברת בלזמבוים התגוררו בקומה הראשונה מימין. 

"עזבי," היא אמרה לי, "העץ הזה מסתיר לקליין את הרחוב. היא כל היום יושבת במרפסת ומסתכלת על כל השכונה. אי אפשר להסתיר ממנה כלום. בגלל זה היא רוצה להוריד את העץ. כבר שנים היא מדברת על זה. המנקה לא לוקח יותר כסף בגלל העץ ואת לא צריכה לעשות כלום." 

גברת קליין, אלמנה ללא ילדים, מתגוררת לבד זה ארבעים שנה והעץ מוריד לפחות שלושים אחוזים משדה הראייה שלה. את הצורך הזה יכולתי להבין. 

התקשרתי אליה. סיפרתי לה על  העץ ועל האהבה שלי אליו. סיפרתי לה על הציפורים שמתגוררות שם ועל אלה שרק מבקרות. קליין הקשיבה. באספת הדיירים היא לא העלתה את נושא העץ. המשכתי להיות בקשר עם גברת קליין. בהתחלה עוד דיברנו על העץ ואחר כך עברנו לדבר על נושאים אחרים.

"אם העץ כל כך חשוב לך," אמרה לי, "אני לא אדרוש יותר שיחתכו אותו," הבטיחה לי.

אולי בגלל זה בבוקר, כשראיתי את הגנן ומזמרה גדולה בידו, לא ניחשתי מה הולך לקרות. חשבתי שזה רעיון טוב לגזום קצת את העץ לקראת החורף. אפילו הצעתי לגנן לבוא ולגזום את הענפים דרך חלוני.

גם למחרת, כשראיתי שלושה אנשים עם מסורים גדולים מטפסים על העץ הגדול כחגבים קטנים, מנסרים ענפים, כלטאות רעות, עדיין לא קלטתי שזה הסוף. האמנתי בעץ שלי, האמנתי שהוא לא יניח לאנשים הקטנים להרוג אותו. לא עשיתי דבר. לא יצאתי החוצה. לא בכיתי. לא צעקתי. לא חיבקתי את הגזע. כה גדול וחזק הוא נראה  לי. לא ידעתי שהוא זקוק לעזרתי ולהגנתי. בשקט נשאר העץ לעמוד, ענף אחר ענף נגדמו ממנו ונקטפו. עדיין קיוויתי שזה רק גיזום. אבל גם הגזע הגדול נוסר. הכול נחתך לחתיכות קטנות-קטנות. נערם על הכביש בערימות עצומות. העץ הזה שלא עשה רע לאיש, לא יכול לברוח מהאנשים הקטנים שהחליטו לחסל אותו בלי סיבה, רק כי הם יכולים.

יומיים שכב העץ על הכביש, מנוסר לחתיכות. גווייה בגובה ארבע קומות תפסה מקום על הכביש ברוחב של שלוש מכוניות.   

כמה שנים אחרי שהעץ שלי נגדע,  בביקור בצרפת ליד אגם ז'נבה, מתחת לעץ גדול ונהדר שאף אחד לא עצר אותו מלנסות להגיע לשמיים, נזכרתי בעץ שלי וכתבתי בפנקס:

העץ שממול חלוני נרצח. כבר עבר את הגג, אבל השכנים, אנשים קטנים, לא רצו לראות אותו ממשיך. חתכו, קיצצו, גדמו. רצחו את העץ. אני בכיתי, אבל לא הגנתי עליו באמת.

לא החזקתי בגזעו, מגינה עליו בגופי מול המסור. לא קראתי בקול רם לשכנים מהבית השני לבוא. לא חילקתי עלונים, לא עשיתי הפגנה, רק אמרתי כמה מילים.

הפסדתי את העץ הזה. ויתרתי והם כרתו אותו בלי שום בעיה.

ואני לא הצלתי אותו. לא מספיק התאמצתי.

"אולי בגלל זה אני כאן עכשיו," אמרתי לחזי.

כשחזרתי עם ארבע כיכרות הלחם לבית אוחיון, עצר אותי עיתונאי מערוץ 2. כנראה כיכרות הלחם בידי גרמו לו לחשוב שאני שייכת למקום, אף שמבחינה חיצונית לא נראיתי ככזאת. זאת הייתה הפעם היחידה שעיתונאי ישראלי ניסה לראיין אותי, אבל לי כבר לא היה חשק לדבר. כבר לא היה לי מה להגיד. "אני לא גרה כאן," אמרתי לו, "אני רק אורחת."

ירדנו לשער הישוב. כמאה בנות יושבות שם וחוסמות בגופן את שער הברזל המוגף והנעול. הנערות שרות שירים, שמתחברים בראשי לשיר אחד ומצטלצלים בו עד היום בכל פעם שאני חושבת על אירועי גוש קטיף. שיר אחד הוא "רחם נא השם אלוקינו רחם" והשיר השני נקרא "תפילה לעני" - "תפילה לעני כי יעטוף ולפני השם ישפוך שיחו. השם שמע תפילתי ושוועתי אליך תבוא. אל תסתר פניך ממני ביום צר לי."

אבל אני בלבלתי בין שני השירים ותפילות הנערות התנגנו אצלי ביחד: "רחם,  רחם, רחם, שמע תפילתי ושוועתי אליך תבוא," אני מזמזמת לעצמי בדמעות, "אל תסתר פניך ממני ביום צר לי," ושוב חוזרת מהתחלה: "רחם."

"השם" מתחרז בלי בעיה עם "רחם" וגם המשמעות הגיונית. עשרות פעמים, אולי מאות, שמעתי את המילים, אבל בראשי נקבעה המילה "רחם" ולא "השם". השירה איטית ומתרגשת כתפילה נואשת לרחמים. בראש ובראשונה בקשת רחמים מהאל, אבל אפשר לחשוב גם על בקשת רחמים מבני האנוש כמו מאריק שרון, מהחיילים שמגיעים להתיך את השרשרת ואת המנעול שסוגרים את השער, מהקצינים שמביטים בהם, מהעיתונאים שמקליטים את השירה היפה ומצלמים את הבנות הפוטוגניות בשירתן. מהפוליטיקאים שהבטיחו הבטחות ולא קיימו,  ומאזרחי מדינת ישראל היהודים שאכזבו ולא מילאו את הציפיות שנערות אלה תלו בהם ולא הגיעו בהמוניהם למנוע את מה שעכשיו כבר בלתי נמנע: "רחם, רחם, רחם" - שוב ושוב השיר חוזר על עצמו. הנערות לא מתעייפות, קולן לא נחלש וגם האמונה והתקווה שעדיין נמצאות במילים - נשארות. 

כמה נשים מבוגרות מצטרפות  לשירתן. הנערות והנשים יוצרות בגופן חומה בצורה. לא נראה שיש סיכוי כלשהו שמכלית תעבור דרך השער. האחראים על המבנים הגיעו לשער עם יריעת אוהל והתקינו סככה מעל הבנות היושבות. הרי אי אפשר לשבת בשמש בחום אוגוסט לאורך זמן. השעה  תשע בבוקר והשמש עדיין לא הגיעה למלוא חוזקה. מלבד הנערות והנשים, מתגודדים בסביבה קבוצות נערים, שומרות על מרחק בטוח מהבנות וכן אזרחים רבים, משפחות וילדים.

 "המכולות לא תיכנסנה מכאן בלי שימוש בכוח רב של החיילים,"  חשבתי.

"השער האחורי נפרץ," קרא מישהו  ברמקול נייד, "אני מבקש מחלק מהאנשים שכאן לעבור לשער האחורי. כאן יש מספיק אנשים לשמור על השער." 

האיש דיבר כמי שמנהל את ההגנה על הישוב. חלק מהבנות קמו ללכת וגם אני החלטתי ללכת אל השער האחורי, שנמצא ממש קרוב לבית של משפחת אוחיון.

 ט"ז. "אמרתי לכם"

מלחמת 2009 - האם כך תיקרא מלחמת עזה שמתנהלת היום? בינתיים זה עוד לא נקרא מלחמה, השם הרשמי של צה"ל זה "מבצע". מבצע עופרת יצוקה, כנראה לזכר המכבים שניצחו את היוונים ואחר כך עשו לילדיהם סביבונים מעופרת יצוקה.

כל היום אני מסתובבת עם בטן מלאה במילים "אמרתי לכם". היום צלצלה אלי עדינה, שאני יכולה להכתיר אותה בשם "החברה הכי שמאלנית שיש לי." וכאן התחרות קשה, כי גם אורלי שמאלנית למהדרין וגם רינה, שלושתן חברות ממש טובות שלי. אני אוהבת לדבר עם עדינה דווקא משום שדעותיה כל כך קיצוניות והפוכות לדעותיי. המצב הקיצוני זה המקום שבו שני קווים מקבילים יכולים להתמזג. מוזר, אבל יש הרבה מהמשותף בינינו, במיוחד בכל מה שקשור להנחות הבסיסיות.

אני, לדוגמא, לא חושבת שצה"ל צבא חזק. אולי יש לו הרבה נשק חזק, אולי יש לו חיילים רבים, אבל בעיניי כל זה לא מגדיר  צבא חזק. לצה"ל אין נכונות להשתמש בכוחו. הוא כמו בריון גדול ממדים, שמתחיל לבכות כשהפרחח השכונתי מושך לו בשיער. העובדה שהפרחח שוקל בדיוק חצי ממנו ובמכה אחת הבריון יכול להפילו לצמיתות, לא הופכת את הבריון לחזק יותר.

הבריון חונך היטב לכך שאסור לו בשום אופן להשתמש בכוחו, כי זה יכול לחסל את הפרחח. ולכן הפרחח יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הבריון מצדו משתדל לפייס את הפרחח. הוא אומר לו: "תראה, אני יכול לחסל אותך במכה אחת. אל תכריח אותי לעשות את זה." אבל אמא שלו לימדה אותו שאיפוק זה כוח, בדיוק ההפך ממה שאמא של הפרחח לימדה אותו. היא אמרה: "איפוק זה חולשה."

עדינה צלצלה קודם. שמחתי שלא יכולתי להיענות לבקשתה להיפגש. היא סיפרה לי על האחיין שלה שנמצא בעזה וגם על בן של ידיד קרוב. ידעתי שעם כל הקרבה אליה והאהבה, אולי לא אהיה מאופקת במידה מספקת, גם בלי שאומר לה בפירוש "מה חשבת לעצמך כשרצית כל כך שיגרשו את התושבים בגוש קטיף? למה  תמכת בזה? את לא זוכרת את הוויכוחים בינינו? אמרתי לך שזה יביא רק רע. למה חשבת שייצא מזה טוב? את הרי בן אדם חכם."

בגרון ניחר עמדו התושבים בנווה דקלים והסבירו לחיילים שפלשו אליהם, דרך הגדר האחורית:

"צה"ל יצטרך לחזור לכאן. גם אם תוציאו אותנו, הרי עזה זה קן צרעות. רק הימצאות הישובים שלנו כאן מאפשרת שליטה על הנעשה באזור. בלי השליטה הזו יעופו יותר טילים והטילים ילכו וישתכללו. הולך להיות הרבה יותר גרוע."

עדינה תמיד אמרה לי:  "כמה כסף עולה לשמור על קומץ מתנחלים בלב אזור עוין." 

"את המשפט הזה אפשר להגיד על כל מדינת ישראל," אני תמיד עונה, "הרי אנחנו באמצע המזרח התיכון. זה בהחלט אזור עוין ליהודים. את באמת חושבת שחסרה לערבים קרקע? שכל מה שחסר להם זה קצת קילומטרים מרובעים שהתיישבו עליהם מתנחלים ב-1967? את באמת מאמינה שאם ניתן להם את זה, הם ירשו לנו להישאר ביתר השטח שאנו קוראים לו ארץ ישראל ושגם הוא נמצא במזרח התיכון?"

כשאני מתלהטת, עדינה מביטה בי ברחמנות אוהדת. נראה לי שהיא אוהבת את החברה שלה עם הדעות המוזרות. היא לא מנסה לענות, השאלות האלה דורשות יכולת חשיבה פשוטה ורציונלית, אבל עדינה מתמחה בפוסט מודרניזם. היא עושה תואר שני בפילוסופיה של המדע במכון כהן - מעוז האי רציונליות. שם בעצם מתחיל הכול. 

מה זה היגיון, רציו כמו שקראו לזה היוונים והאם שתיים ועוד שתיים הם באמת ארבע? כמו שהסביר ג'ורג' אורוול, או משהו שתלוי בצורכי המפלגה?

י"ז. מקשיבנים

 

נדרש זמן כדי שאבין מה מתרחש שם על החולות בשמש הקופחת. התברר לי שטיעונים בעניין הצורך האסטרטגי שבהתנחלויות אינם מועילים. הנושא הזה כבר נטחן עד דק בתקשורת. החיילים כבר היו אדוקים באמונתם שהוצאת האנשים מבתיהם והחרבת הישובים זה הדבר הכי טוב, שהכי יועיל לעתיד המדינה. אי אפשר היה לברר כיצד בדיוק זה יועיל, כי כאן נכנסים לאמונה ואמונה לא חייבת להיות רציונלית. החיילים פשוט מאמינים שזה טוב למדינת ישראל להוציא את האנשים הללו מביתם. הדבר היחיד שלא היה סגור, כך נראה לי, היה הדרך להוציא אותם מביתם. התקשורת עוד לא כיסתה את הנושא הזה מכל צדדיו ואני הרגשתי שאולי כאן יש סיכוי שיקשיבו. 

עליתי במעלה הכביש אל השער האחורי. קבוצה קטנה של חיילים התגודדה בפינת הרחוב. אלה החיילים שהספיקו להיכנס לפני שהבנות חסמו את הדרך לחבריהם. כנראה הם חיכו ליתר שיצטרפו אליהם. שמתי לב שלכולם היו דרגות על הכתפיים. חלקם דיברו, או בעצם, הקשיבו לאזרחים שבאו לדבר איתם. התבוננתי בהם וניסיתי לחשוב עם מי להתחיל לדבר. בחורה בדרגת סרן ישבה על המדרכה ומיררה בבכי. למה היא בוכה כל כך? תהיתי, מי דיבר איתה? מה היא שמעה?

החלטתי שאני,  כאורחת וגם כחילונית, חייבת למצוא טיעונים שונים להסביר לחיילים.  הטיעון שלי דן רק ב"דרך": האם זה בסדר שחיילים יפעלו בניגוד לצו מצפונם ויאולצו לבצע משימה אך ורק בגלל שהם מפחדים להיות מודחים מקורס טיס? בהמשך טענתי שחיילים שאולפו לבצע את הגירוש, באותו ההיגיון יימנעו מלסכן את עצמם נוכח פני האויב.

מעבר לשער, מאחורי שורה של בנות אולפנה, התרכזו כמויות גדולות יותר של חיילים. אסתי הייתה אחת מהם.

כשהגעתי לגוש קטיף, היו לי יותר מעשרים מדליות. את המדליה האחרונה שנותרה לי נתתי לאסתי. 

התחלתי ליצור  את המדליות שנה קודם לכן, בעקבות ביקור בבית הספר לפיסול בסיס. ערכתי שם תערוכת ציורים ואחד המורים, בוריס שמו, הראה לי את המדליות שהוא יוצר. הן מצאו חן בעיניי. כיף לעשות דברים שונים ומדליות הן בין ציור לפיסול. כדי להכין אותן צריך ליצור קודם שבלונה - תבנית מגבס ולחרוט הפוך בצורה תלת ממדית את הציור של המדליה. את הכתוב צריך לכתוב בכתב ראי. בהתחלה יצרתי מדליות כמו "העין הרואה",  "אישה טובה" ו"לא מחכה לכלום" - נושאים אישיים שעניינו אותי. כשגבר המאבק נגד הגירוש, עברתי למדליות שהכריזו: "יהודי לא מגרש יהודי" ו"עם ישראל חי". בהמשך כתבתי: "גם יהודים אסור לגרש." בדרך כלל, מהצד השני של המדליה חרטתי מגן דוד. השתדלתי שהמדליות ייראו כמו מטבע עתיק שנחפר מתוך האדמה. אחרי הגירוש כתבתי על צד אחד של המדליה "למה גירשתם את היהודים" ומהצד השני  ציירתי יהודים נושאים את מנורת בית המקדש, כמו בשער טיטוס ברומא. כשהגעתי לגוש קטיף היו במכוניתי, לגמרי במקרה, יותר מעשרים מדליות מסוגים שונים. חילקתי מדליה לכל מי שמצא חן בעיניי. נשים מאוד שמחו לקבל אותן. המדליות האלה שלא נשרפו בתנור אינן תכשיט לזמן ארוך, אך בהחלט, כל עוד הן שורדות, הן יפות למדי והתאימו לאווירה. הענקתי מדליה כזאת להדס ולתמר והן היו גאות בה מאוד. חילקתי לשירלי, לליזה ולדרורה, לבנות מהמאהל החברוני ולעוד הרבה נשים. ביום התחלת הפינוי הייתה לי מדליה אחת בלבד, זאת שעל צווארי. 

את המדליה הזאת נתתי לאסתי, כך היא אמרה שקוראים לה, אני לא יודעת מהו שם משפחתה. על כתפה התנוססה דרגת סגן, אבל אני בטוחה שהיא מיד תועלה בדרגה לסרן, כי  היא הייתה באמת מדהימה. בלונדינית גבוהה, מחייכת  במאור פנים, מסתכלת ישר לתוך עיניי כשאני שוטחת בפניה את משנתי. "איזה יופי זה," היא מתפעלת ונוגעת במדליה שעל צווארי.

"אני עשיתי את זה," אני עונה ומראה לה: "כתוב בצד השני 'יהודי לא מגרש יהודי'."

"מקסים," היא מחייכת חיוך מקסים.

"את רוצה את זה?" אני בודקת.

"לא נעים לי לבקש," היא אומרת בקול מלא בקשה.

"בוודאי שאת נגד כל מה שקורה כאן," אני כורכת לעצמי חבל מסביב לצוואר.

"בטח," היא אומרת, "זה ממש נורא. זה כל כך קשה לי," היא מוחה דמעה.

"אני כל כך מצטערת שהדבר האיום הזה נופל על כתפיהם של אנשים כה צעירים,"  אני אומרת, אך מתכוונת לשאול: "למה שלא תסרבי פקודה, אם כך?"

"את כל כך צודקת," האמפתיה שבקולה ערבה לאוזניי. נועם מילותיה והזדהותה נשפכים כמו מים לתוך נשמתי.

"את באמת רוצה לתת לי את זה?" היא שואלת.

"אם את מתכוונת לסרב זה המעט ביותר שאני יכולה לעשות בשבילך."

אני מושיטה לה את המדליה שהורדתי מעל צווארי. מיד אני מרגישה מרומה, לא ברור לי למה. ברור לי שרימיתי את עצמי, אבל איך זה קרה? אסתי בגיל של בתי הצעירה. 

אני מתרחקת מיד, אסתי כבר לא מתעניינת בי יותר. אני מבינה שטעיתי, אבל לא רוצה לבקש את המדליה בחזרה. קשה לי להאשים אותה. היא בסך הכול מצאה מזכרת נהדרת לאחד האירועים המרתקים בחייה.

אני מנסה ללמד את בנות האולפנה הנחמדות, שעומדות שלובות זרוע מול החיילים וחוסמות את המעבר שלהם אל הישוב, לומר את הטיעונים.

הנערות נהנות מיכולתן לעצור את החיילים בגופן. הן רצות בחולות בשרשרת, מתעלמות מהשמש הקופחת על ראשן הגלוי. אני מרגישה את הזיעה ניגרת מכל מקום בגופי, יורדת במורד הגב, מגיבה לכוח המשיכה.

"למה אתן לא חובשות כובע?" אני שואלת, מרגישה אימהית פתאום כלפי שפע הבנות הצעירות. הן נושאות אלי עיניים משתאות ותוהות מי זו האישה המוזרה והחילונית שנואמת בקול ניחר מול החיילים. 

אני ניגשת שוב לרב סרן ערן, שעומד עם קבוצת חיילים ומדבר בטלפון.

"מה אתם עושים כאן?" אני שואלת.

"מדברים איתכם," הוא עונה.

"כן, אני רואה, אבל מה התפקיד שלכם עכשיו כאן כשאתם עומדים ומדברים איתנו?"

"להקשיב לכם," הוא עונה, ממש לא מבין מה הבעיה שלי.

"אתם באתם לכאן ופרצתם את השער האחורי כדי לעמוד ולהקשיב לנו בשמש? "

"היינו צריכים להיכנס לתוך הישוב, אבל אתם חוסמים אותנו כאן מלהיכנס," מסביר ערן בסבלנות.

קבוצה של חיילים, או אולי שוטרים, לבושים בגדים שחורים, מגיעה בהליכה מזורזת. אני עוצרת את הדחף לפנות להם את הדרך ולרדת מהכביש הצר. אני נשארת על עומדי והם עוברים משני צדדיי, לא נוגעים באישה המוזרה. אני כמו עץ העומד בדרך, לא מפריע, לא חוסם, רק צריך לעקוף אותו. הם נעצרים ליד שרשרת הבנות.

ערן ניגש אליהם. אני מתחילה להבין שיש כאן בעיה. הם באו לפנות דרך לקצינים כדי שיוכלו לעבור לתוך הישוב ולמלא את משימתם. מאחר שמשימתם היא להקשיב לתושבים ולהיות אמפתיים אליהם, ייתכן שלא רצוי לפרוץ בכוח את שרשרת הבנות. אולי זה ישדר מסר לא רצוי. כנראה לא ממש ברורה כמות האמפתיה הנדרשת.  

השער כבר נפרץ ונשרף וגם גדר הביטחון שמסביב פרוצה בכמה מקומות, אבל עימות פיזי עדיין לא התרחש. התושבים שבאו אל המקום שנפרץ וחוסמים מהקצינים את הדרך לישוב, נאחזים בתקווה. הם עדיין מאמינים שלא הכול אבוד, מדברים בדם ליבם, עומדים בשמש ולא מתעייפים.

אני מתקרבת אל קבוצת השחורים. חם מאוד בתוך הסרבל השחור האטום. הפנים מזיעות לגמרי מתחת לכובע.

"לא חם לכם בתוך הסרבל השחור הזה"?

"זאת התלבושת שקיבלנו," מצטדק הבחור.

"ובשביל מה הכפפות?" אני מסתכלת על הכפפות העבות השחורות – "מצוינות לעבודה בגינה," אני חושבת, או אולי לסקי. בכלל, החליפה הזו מזכירה בעצם חליפת סקי. מכסה את כל הגוף מכף רגל ועד ראש ועליה מכשירים שונים, אולי מכשירי קשר? וגם מימייה על הגב עם צינורית לתוך הפה למנוע התייבשות. נראה מתקדם מאוד, הציוד הזה.

הם עומדים שם בקבוצה ואני מתחילה לקלוט מה קורה כאן.

אני עוברת שוב ליד אסתי, שמצטלמת מחובקת עם אחת התושבות. האישה עם דמעות בעיניה מחבקת את אסתי, מחפשת את תמיכתה ואסתי מחזירה לה חיבוק אוהב. היא לא זוכרת אותי.

"זאת אני, מהמגן דוד," אני מחייכת אליה.

"אה," היא אומרת ומחייכת אלי בחביבות. "ממש ממש תודה. זאת תהיה מזכרת נהדרת."

תחושת בחילה תוקפת אותי. הבטן כבר יודעת את מה שהראש עוד לא יכול לתפוס.

יש לה מזכרת מקסימה מהתפקיד הנפלא שהיא ממלאת עכשי. היא ממלאת את תפקידה עם חיוך השמחה בעיניה והאהבה האמיתית לאנשים שבזכותם היא כאן. זאת רק אני, הטיפשה, שהוספתי על כל זה את המדליה. בעצם אולי מגיעה לה מדליה על הביצוע המושלם.

האישה שלידה מחייכת. היא שמחה, מרוצה מהקשר שקשרה עם אסתי. למה לי לקלקל לאישה מסכנה רגע קטן וטוב לפני עתיד רע שמתקרב ובא? אני מתרחקת בשתיקה.

החיילים כאן כדי לתת הרגשה לתושבים שעוד אפשר לדבר. כאילו שהכול עוד לא אבוד. שעוד יש סיכוי. אבל הם כאן רק כדי לתת הרגשה של דיבור. לא כדי לדבר. חייל שאני מנסה עליו את התובנה החדשה מודה מיד בלי עכבה:  "כן, בשביל ההרגשה. לא בשביל הדיבור." בדרך חזרה אני פוגשת את החיילת הבוכה. גם היא מודה בהקלה שהבנתי את תפקידה.

רב סרן אחר, שמקשיב ליהודי מסכן אחר, אומר לי  את מה שבאמת הגיוני ואיך לא חשבתי על זה בעצמי. ברור שנגרם נזק לצבא כי הוא נאלץ להוציא את האנשים פיזית מביתם, אבל מי שאשם בזה הם רק התושבים שלא יצאו בעצמם כשביקשו מהם כל כך יפה לצאת.

במילים שלי הוא אמר:

"נזקים איומים יקרו למורל ולרוח הלחימה של הצבא, מפני שהיהודים המיועדים לגירוש מבתיהם לא לקחו את חפציהם ונעלמו מהעין ומהבתים, לפני שהחיילים יצטרכו להיתקל בהם ולהקשיב להם ואחר כך גם לעמוד בקושי הנפשי לסחוב אותם מתוך הבית. אם כולם היו יוצאים מעצמם, לא היינו צריכים להיות כאן עכשיו."

אסתי הייתה מפסידה את תפקיד חייה, אני חושבת, אבל הבחור צודק. אחרי הכול, מדובר בגירוש מרצון, או אונס בהסכמה ובהחלט החיים היו טובים ולא היינו מסתבכים עם אנשים אחרים אם הם היו פועלים תמיד רק לפי מה שאנו דורשים מהם.

"אתה שמאלן," אני מסכמת לחייל את דעתי עליו ובורחת לבית אוחיון הנמצא בפינה הקרובה.

מחר היום האחרון של הגוש ובבית אוחיון הכול כרגיל. המזגן מקרר בנעימות. הספרים הרבים מונחים כרגיל בארון הספרים. הסחלב פורח בעציץ מעל המזנון הקטן. תור של אנשים זרים ממתין להשתמש בשירותים שבכניסה. אבל אני הולכת לשירותים שבתוך הבית ולא צריכה לעמוד בתור.

אני מספרת לדני שהחיילים שבחוץ, תפקידם להיראות מקשיבים. הם אינם סתם חיילים שבאו למטרה אחרת ונתקלו בתושבים במקרה. הם אומנו במיוחד להקשיב ובאו עכשיו לכאן לבצע את משימתם המיוחדת,  להקשיב לתושבים. דני מתקשה להאמין לי, אבל הוא מודה שזאת אכן אפשרות.

"הם רק מקשיבנים," אני הוגה לראשונה את המילה המסבירה את תפקיד החיילים. "הם אומנו להיות מקשיבנים."

אני חוזרת אל השמש שבחוץ. עכשיו כולם כבר ממש מול הבית. חיילים ואזרחים ממלאים את הרחבה שפעם אכלסה את הקרוואנים של הרוסים. כשהעלייה הגדולה מרוסיה שטפה את הארץ, תושבי גוש קטיף קיבלו את העולים בזרועות פתוחות. היו ברחבה עשרות קרוואנים, אך רק משפחות בודדות נותרו ועברו מזמן לבתי קבע. "בין כה וכה, רובם היו גויים," מספרת לי אורנה.  בכל זאת הרחבה נקראה על שמם, מגרש הרוסים.

"אתם מקשיבנים," אני אומרת לקבוצת החיילים. קצין אחד מקשיב היטב ומזדהה, רושם בפנקס קטן את שמו של קצין אחר שלא הקשיב מספיק טוב לדעתו ומזנק בדמעות להציל מתנחל מחיילים עוינים. אחר כך הוא חוזר אלי כדי להסביר לי שתפקידו כאן הוא לפקוח עין על המקשיבנים ולרשום את שמות הגרועים מביניהם - אלה שאינם מקשיבים כראוי. 

"אני איתכם," הוא אומר לי, עיניו מלאות דמעות.

"אתה לא יכול לעזור לנו," אני אומרת לו, "אם אתה באמת איתנו, תוציא את עצמך מקבוצת המקשיבנים. תציל לפחות את עצמך."

"מקשיבנים," אני צועקת בקול רם. "חיילים מקשיבנים. תפקידם להיראות מקשיבים. אל תדברו איתם." אני צועקת בדרמטיות. אנשים מביטים בי. חלקם כבר הבינו זאת בעצמם. גם החיילים מביטים בי.

"מקשיבנים, מקשיבנים," אני צועקת, "יחידת המקשיבנים של צבא ההגנה לישראל."

החיילים מתרחקים.

נכשלתם, מקשיבנים. הסגרתם את עצמכם באופן ההקשבה שלכם. שלחו אתכם לעשות לנו הצגות. אתם שחקנים מוכשרים, כמעט שכנעתם במשחק שלכם. עשיתם לנו הצגה יפה. אבל חם כאן וההצגה לא חייבת להימשך. לכו כבר מכאן. עשיתם את שלכם, מקשיבנים. ההצגה הסתיימה. גם אנחנו נלך ונשב בצל.

 

למעשה, אני כבר מורגלת בכך שלא מקשיבים לי, כלומר לא מקשיבים לי באמת.   

אני מדברת  ומדברת  ובכלל לא שמה לב שהצד השני בכלל לא מקשיב. עכשיו, כאן בים, יושבת על יד ציפי חברתי, מקשקשת כל מיני סיפורים על עצמי וציפי אפילו לא מעמידה פנים של מקשיבה, היא עסוקה במשחק המחשב בנייד שלה.

אצל דובי זה שונה, דובי שחקן מצוין. הוא יושב מולי ונראה מקשיב בכל מאודו. הוא היה יכול ללמד את החיילים האלה פרק במקשיבנות.

גם כאשר ברור לי שהוא לא שומע אף מילה, אני לא יכולה להפסיק לדבר. הלב שלי מלא. אני לא יכולה להתאפק מלהשמיע לאוזניים האטומות מונולוג ארוך ומנומק היטב.

יושבת מול איש שמסתכל לי בעיניים ולא מחזירה מבט, מפחדת לראות שהוא בכלל לא שם.

לא רוצה לגלות את קצה המבט הלגלגני העליון, צוחק בלבו לאישה הזאת ששופכת את ליבה, משקיעה את כל-כולה בטיעונים הגיוניים ולא מצליחה לראות את הסיטואציה כולה.

הכי גרוע זה שהאישה הזאת חושבת שהיא חכמה, שהמילים שהיא מוציאה מהפה חשובות, משוכנעת בכך שכדאי להקשיב לה.

בעצם, שנינו משתפים פעולה במשחק הזה, אבל אני המפסידה היחידה. הוא יודע בדיוק איפה הוא נמצא, מתנשא, מזלזל, צוחק מבפנים.

ואני, האישה הקטנה, עדיין מקווה להגיע לאיש הגדול. לא מודה בפני עצמה עד כמה זה מגוחך. עד כמה אין סיכוי.

בתוך הלב תמיד ידעתי, בפנקס ישן כתבתי: גמרתי לדבר איתו, להזיז פרודות אוויר שלא מגיעות לשום מקום...

אבל בהחלט המשכתי להזיז את האוויר. הייתי מוכרחה להמשיך לשקר לעצמי, לשמור על חוט התקווה.

רציתי לחיות בחלום הנישואין המאושרים שהמצאתי לעצמי, אחרי הכול הייתי זקוקה לאיזושהי הצדקה לכל הביטול העצמי הגדול הזה. לבזבוז הנורא של העצמי שלי.

בשנים האחרונות הצלחתי להתחבר, לקשור קשר קטן עם המציאות גם בלי להיות איתו בקשר עין בשיחה. שמתי לב שבדרך כלל כשהוא משתתק וכאילו מקשיב, הוא שם שתי אצבעות מסביב לסנטר שלו, קצת בסגנון "האדם החושב" של רודן, או יותר נכון "האדם המקשיב" במקרה הזה.

הצלחתי לזהות את תנוחת המקשיבנות. הרגלתי את עצמי להפסיק לדבר ברגע שהוא מניח את האצבעות סביב הסנטר. אולי לא מיד, אבל לפחות אחרי מספר קטן של משפטים שנאמרו אל הכלום.

בהתחלה הוא לא ידע כיצד להגיב לשתיקה שהשתררה. קשה להמשיך בשיחה כשלא יודעים מה בכלל דובר בה.

הוא הרי לא עבר קורס מקשיבנות אמיתי, אצלו זה היה סתם טבע שני, מילות ההמשך יצאו בקושי:

"זה מה שאת חושבת?"

"אני מבין," הוא היה מנסה.

"מה?" שאלתי אם היד הייתה עדיין סביב הפה.

כאן הייתה משתררת שתיקה.

"אני לא חושב כך," ניסה לגשש.

"אני כן," לא הוספתי פרטים.

שוב שתיקה.

"נפלא," חשבתי, מצאתי את הדרך לגרום לו להקשיב. כל מה שעלי לעשות זה להפסיק לדבר.

אבל להפסיק לדבר זה הדבר הכי קשה - למי שיש לו בטן מלאה וראש עמוס שיחות כמוני.

שוב ושוב נפלתי למלכודת.

באחת הפעמים אפילו גיליתי לו את הסימן שאחריו אני משתתקת. גם לו זה לא היה קל להפסיק לתת סימן. שנים של כאילו שיחות בינינו הגיעו לשתיקה. לא היה יותר מה לומר.

אחרי שנפרדנו דיברנו בטלפון. עכשיו בדרך כלל הוא דיבר. הייתי מניחה את השפופרת בצד ורק מנסה לשים לב מתי הוא משתתק.

"אני רוצה להקשיב לך," הוא חזר ואמר.

בטלפון אי אפשר לראות את הסימן, קולו חם ואוהב וזה נעים לי. אף אחד מעולם לא אמר לי: "אני רוצה להקשיב לך."

אני יודעת שזאת מלכודת, אבל אני לא יכולה לעצור את עצמי.

אני מדברת בטלפון מהדירה שאני עומדת לעבור אליה. יחזקאל המשפץ צובע את התקרה במטבח.

יחזקאל שומע כל מילה. בניגוד לדובי, הוא כן מקשיב. צובע את התקרה בשקט ומקשיב לרחשי הלב של האישה ששופכת את לבה לאפרכסת האטומה.

דובי השיג את שלו. "אני מצטער צער רב שאת מרגישה כך," אמר כשסיימתי את הנאום.

כן, הוא השתפר במקשיבנות, אבל בטלפון זה קל יותר. 

אין לו מה להוסיף, אבל המילים "צער רב" מסגירות אותו כמעט כמו היד על הסנטר.

אני מתרגזת על עצמי ומנתקת.

 

יחזקאל כן הקשיב.

"את אישה יפה," הוא מגשש. אני יודעת שהוא מנסה לעזור.

הוא קלט לגמרי את תחושת ה"אני אפס" שממלאת אותי.

אני מחייכת אליו. "כמה שנים אתה נשוי?"

"27."

"אני הייתי נשואה 37," אני אומרת כאילו שזה מסביר משהו.

יחזקאל לא יודע איך להמשיך. הוא הקשיב לי שופכת את ליבי, מדברת, בוכה, כועסת, מקנאה. בחמש דקות הקשבה אפשר להבין את הכול.

"אתה מקשיב לאשתך?"

"האמת?" הוא מהסס, "לא כל כך. אני כבר יודע מה שהיא רוצה להגיד."

י"ח.  מה אני עושה כאן?

 

בספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מגלה הגיבור, דנט, בבוקר, את הטרקטור העומד להרוס את ביתו. דנט ממש לוקח את זה ללב, אבל מתברר שהחרבת ביתו של דנט היא מאורע קטן מאוד לעומת חיסול כל כדור הארץ באותו היום. ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" נכתב על כדור הארץ רק "לא מזיק" או: "בעיקר לא מזיק." הספרים של דגלאס אדאמס תמיד העניקו לי פרופורציה נכונה למציאות מסביבי. 

בשבוע שעבר, כששמרתי על נכדי הקטן בלונדון, הוא נגע בצמיד הכתום שסביב רגלי, מתפלא מהו הדבר הכתום המוזר הזה. בדרך כלל אני לא מרגישה שהצמיד נמצא שם. בחורף, לפעמים אני חושבת אם כדאי לגרוב את הגרב מתחתיו וזה דורש תכנון לגרוב מתחתיו גרב ניילון. בקיץ נוכחות הצמיד מודגשת יותר, מודיעה לכולם מה אני חושבת על מה שקרה כאן ושעדיין לא שכחתי ולא עברתי לסדר היום.

אני לא זוכרת בדיוק איך החלטתי להשאיר את הצמיד על הרגל, אליה העברתי אותו עוד בנווה דקלים. פרק היד שלי צר מדי, הצמיד החליק ונפל לי מדי פעם. על הרגל לא הייתה לי בעיה. חשבתי על זה כנראה ביום שיצאתי משם. לא אמרתי לאף אחד. לא אוריד את הצמיד מרגלי עד שמשפחת אוחיון לא תגור שוב בבית משלה.

שלוש שנים וחצי לאחר מכן, נראה לי שהצמיד יישאר על רגלי לעד. בקיץ אני מעבירה אותו מרגל לרגל כדי שלא ייווצר סימן שיזוף מאחוריו. יכול להיות שהוא יישחק וייפול מעצמו. קשה לי להאמין שלמשפחת אוחיון יהיה אי פעם בית משלה, בית כמו שהיה להם, כך שאוכל להוריד את הצמיד בשמחה.

זה לא אישי. לא רק למשפחת אוחיון לא יהיה בית, גם להרבה אחרים. אתמול פרסם מבקר המדינה לשעבר, מיכה לינדנשטראוס, את ממצאיו לגבי טיפול המדינה במגורשים. מתברר ש-95% מהם עדיין לא הגיעו לבית הקבע שלהם.

כשהצבא החליט להפסיק לשחק עם הבנות שכאילו חסמו את הדרך מאחור, התחילה תהלוכה מוזרה ברחוב ליד בית אוחיון - כמו בעדלאידע של פורים או במצעד צבאי ביום העצמאות. מכולות נישאו על גבי משאיות גדולות שנסעו באיטיות, מלוות בשתי שורות של חיילים, במדים כהים חדשים, בכובע קסקט, עם דגל ישראל עליו. דגל ישראל היה תפור גם על זרועם ומשקפי שמש כהות חדשות לעיניהם. שלושים או ארבעים חיילים ליוו כל מכולה, שני טורים ארוכים לצדי המכולה ומאחוריה. לשם מה נדרשים כל כך הרבה חיילים לכל מכולה? לא הבנתי את הרעיון, את המאמץ המושקע בהופעה שלפנינו. האם זה כדי לשמור על המכולות או אולי להראות לנו את העוצמה הצבאית הנשגבת, הנכנסת לשערי העיר הכבושה? האם נסתיים פרק הרגישות והמקשיבנים פינו את מקומם לצועדים בשחור, המוציאים לפועל את גזירת הגירוש? 

אוריה הגיע על אופניו. "השער הקדמי פרוץ," אמר, "המכליות נכנסות חופשי."

ירדתי אל השער הקדמי. בכביש חלפו על פניי עוד ועוד מכולות, כבר ללא גדודי החיילים. המכולות זרמו בחופשיות אל תוך  העיר הכבושה דרך השער הפרוץ. לאן נעלמו הבנות שהיו כאן הבוקר? עברתי את הכיכר, עברתי במעבר החציה ופשוט נשארתי שם באמצע הכביש, לפני אחת המכולות. לא ידעתי מה קורה לי. לא חשבתי על כלום. מסביבי התחיל ויכוח. כמו בחלום ראיתי שמתאספים סביבי אנשים רבים. הצעקות גוברות.  מכונית כחולה נעמדה מאחורי מעבר החצייה לרוחב הכביש.  פשוט עמדתי שם. ההמולה הייתה רחוקה. צעקות האנשים מסביבי רחוקות ולא מובנות. זה לא ארך יותר מדקות בודדות. איש עם זקן לבן ניער אותי בכוח.

"מה את חושבת שאת עושה?" צעק עלי כשפניו קרובות מדי אל פני. אולי לא הייתה לו ברירה. אולי הוא כבר ניסה לפנות אלי קודם מרחוק ולא הצליח. אני לא זוכרת. 

"אני עוצרת את המכולות כדי שלא יכנסו," אני חושבת שמלמלתי. 

האיש השתולל. "מי את חושבת שאת? באיזו רשות את עומדת כאן? את לא גרה כאן בכלל. מאיפה את?"

"אני מהרצליה." 

"אז תחזרי להרצליה ותניחי לנו לנהל כאן את העניינים כמו שאנחנו מבינים," צעק עלי. "אני כאן האחראי. את מפריעה לאנשים שגרים כאן לפנות את הבתים שלהם בצורה מסודרת. את תהיי אחראית עליהם?" הוא צרח לי באוזן, "את תשלמי להם את הפיצויים אם הממשלה לא תיתן להם? את תהיי אחראית על החפצים שלהם אם הם לא יכניסו אותם למכולה כמו שהממשלה דורשת? את בכלל מבינה מה שאת עושה? את תגורי לך בהרצליה, את חושבת מה יקרה להם אם תחסמי את המעבר למכולות?" 

"אתה שוטר?" שאלתי אותו. "למה אתה עושה את העבודה של השוטרים והחיילים? אני לא מכאן, למה אתה צריך לדאוג לפנות אנשים כמוני מהכביש? הרי באתי להתנגד במקומכם."

"תזוזי כבר," צעק והתחיל לדחוף אותי פיזית, אל המדרכה.

נכנעתי. לא ידעתי מה לומר. הבטחתי לעוז שאהיה שקטה ושלא אכנס לעימותים והנה אני יורדת מהפסים בעימות הראשון. ככה נראה הסוף, חשבתי. 

"יהודים," קראתי לאנשים שהתאספו סביבנו, "אסור לוותר בלי מאבק. האיומים שלא תקבלו את הכסף,  זה חלק מהמאבק נגדכם. לי היה נדמה שאתם רוצים תמיכה מאנשים כמוני." את המילים האלה כבר אמרתי על המדרכה, כשאני בקושי עוצרת את הדמעות שממלאות את גרוני. המשכתי לדבר כי האנשים מסביבנו הקשיבו לדברי. ראיתי בחור צעיר שעומד לידי באמצע הכביש, עיניו מלאות דמעות כמוני. דיברתי אליו. "אין באמצע," אמרתי, "או נלחמים או נכנעים." אבל גם האנשים האחרים שעל הכביש נדחפו למדרכה. המכולות חזרו לזרום בנחל אדיר לקראת חיסול הישוב. 

מה אני עושה כאן? חשבתי. כבר אין לי תשובה לזה. המשפחה שלי בהרצליה משתגעת מדאגה. אולי הם צודקים. מה אני עושה כאן? לא יכולתי לזוז ממקומי. האוויר סביבי לא הכיל מספיק חמצן. לא הצלחתי לנשום היטב. המועקה מילאה את בטני. התבוננתי במכולות הנכנסות ובחיילים בכובעים עם דגלי ישראל הממלאים את הכיכר ואת הדרך למרכז של נווה דקלים. לא הייתי שייכת. נורית וחזי הגיעו. הם שמעו מה שקרה ובאו לתמוך בי.  לא נשארו לי מילים להסביר וגם לא היה צריך להסביר. חזרתי לבית של אוחיון.

כולם ישבו בסלון מלבד אורנה, שעמדה במטבח.

"תודה  על האירוח," חיבקתי אותה, "אני הולכת עכשיו." מחר יגיעו החיילים לבית הזה. 

"כבר אי אפשר לעשות כלום," אמרתי. אורנה חיבקה אותי. היא לא התווכחה איתי, לא ביקשה שאשאר. כל כך הרבה זמן הייתי איתם, התחברנו ועכשיו, ממש לפני הקרב האחרון, אני נוטשת אותם. תמר לא הצליחה להסתכל לי בפנים. רק בביקור האחרון שלי במיעברה בקיבוץ עין צורים, כשצור התינוק שלה בזרועותיה, סיפרה לי מה הרגישה אז. כיצד הסתגרה בחדרה, החדר שבו ארחה אותי והחיילים היו צריכים לפרוץ את הדלת ולגרור אותה משם. כמה רצתה שגם אני אהיה שם איתה ואראה אותה נלחמת, לא מוותרת על חדרה. 

אבל אורנה ודני לא נעלו את דלתם גם כשהחיילים הגיעו. "ככה אנחנו בנויים," אמרה לי אורנה. הם הכניסו את החיילים לסלון הבית הממוזג. דני התווכח והמקשיבנים שמעו בנימוס. אחר כך עלו כולם לאוטובוס, שם נאלצו לחכות שעות רבות עד שיאספו את יתר השכנים. 

אוריה דאג לשרקנים שלו ולכן גם הוא לא מחה. עד היום הוא מצטער על כך. את השרקנים נאלץ למסור בסוף לגן ילדים בירושלים - אי אפשר להחזיק שרקנים במלון, אפילו שבמשך פרק זמן די ארוך הוא השתדל. הוא שם את הכלוב באזור המדרגות לשעת חירום ליד דלת חדרם, בקומה התשיעית של המלון. כל היום התרוצץ כדי לטפל בהם, לדאוג להם לחסה ממטבח המלון ולניקוי הכלוב, אך הלילות בירושלים נעשו קרים והכלוב היה קטן מדי בשביל חמישה שרקנים, כי זה היה כלוב נייד. המנקה מהמלון איימה להלשין, אז לא הייתה ברירה ואוריה מסר אותם לגן ילדים בירושלים. אבל אחרי שמאבדים בית, מאבדים עיר, מאבדים את העולם המוכר, מה הבעיה לאבד גם כמה שרקנים?

אבל אני ברחתי עוד קודם. לא החזקתי בידם. הסברתי את זה לעצמי היטב. חשבתי שלא כדאי שאהיה להם כצופה ברגעים כל כך קשים. הרי הצופה משנה את המציאות. אולי בגלל שאהיה שם, הם כן ינעלו את הדלת? אולי אוריה כן יאבק?  

"אני צריכה לתת להם פרטיות," אמרתי לעצמי. אבל כרגיל זה  בדיוק להפך. הייתי צריכה להיות שם איתם, לצלם, לתעד איך מגרשים אותם מביתם. אני נכנעתי לאנשים בשער ולמשפחתי בהרצליה.

"תצלמי אותנו שתהיה לנו מזכרת," ביקשה אורנה ואני צילמתי אותם ולא ידעתי אז שהמצלמה תתקלקל והתמונות ילכו לאיבוד. ארזתי את חפציי בתיק האפור עם הגלגלים. אורנה הורידה מהקיר שתי תמונות ממוסגרות של עבודות אמנות שיצרה. "תשמרי לי על זה, אני לא יודעת מה הולך לקרות," אמרה. התרגשתי. זה היה החפץ הראשון שאורנה הורידה מהקיר בציפייה לשינוי שעומד להתרחש. יתר הבית עמד שלם, לא ארוז, כאילו אין מחר. השרקנים ישבו בנחת בכלוב הגדול בחצר. העצים עמדו בחוץ בשלווה והאנונות על העץ עדיין לא בשלו.

"כדאי שתארזי בגדים חמים לילדים," אמרתי לה. "בירושלים הלילות קרים והחורף קרוב. נכון שאמרו שתוך שבוע תהיו בביתכם הזמני, אבל לי נראה שלא. לדעתי זה ייקח יותר מחודש, אולי אפילו שלושה חודשים."

עכשיו, כשעלי להיפרד מהבית שלי בהרצליה פיתוח בעקבות גירושיי, אני חושבת על כל מה שאמרתי לאורנה באותו יום. כמה קל לדבר. אני אומרת לעצמי את המילים שאמרתי לה אז. סיסמאות שנאמרות מפיו של אדם, שלא באמת מרגיש שבקרוב מאוד יעמוד כמעט באותו המקום. סיפרתי לה, אני זוכרת, על החיים כספר. כשהייתי ילדה, אהבתי מאוד ספרים כמו "פוליאנה", "אסופית", "אבא ארך רגליים" ו"הנסיכה הקטנה". המשותף לכל הספרים האלה הוא הקשיים הנוראיים שהגיבורה נאלצה לעבור. בספרים האלה, למרות כל הקשיים, הגיבורה לא איבדה את עוז רוחה ובעיקר לא את האמת הפנימית שהנחתה אותה. גם אני רוצה לראות את עצמי כך, כמו שראיתי את עצמי כילדה, כמו כל גיבורות ילדותי. הקשיים רק מוסיפים עניין בספר, הופכים אותו למרתק יותר. זאת היא ההרפתקה, אחרת הספר כלל לא היה נכתב. 

"החיים שלך," אמרתי לאורנה, "הם כמו הספר. תחשבי על האירועים, על הגירוש, על התקופה במלון, כדפים של הרפתקאות. אחותי הקטנה תמיד אמרה לי שהיא רוצה להציץ לסוף הספר, לדעת שהוא טוב, אבל אני טענתי שידיעת הסוף מוציאה את העוקץ מהקשיים. זו לא חוכמה להיות גיבורים ולשמור על היושר ועל האמת הפנימית כאשר בטוחים בתוצאה הטובה של ההתרחשויות. החוכמה היא לעשות את כל זה כאשר לא בטוחים. כאשר חוששים מתוצאה גרועה. לקבל את מה שקורה מתוך אהבה לחיים שאין בהם ודאות."

הם היו במלון שבעה חודשים. אני המשכתי לחיות עם דובי עוד שלוש שנים וחצי. הכול היה מיותר. אם הייתי נשארת איתם עוד יום, גם אני הייתי היום במקום אחר. הרי רציתי להישאר. שלושה שבועות וחצי הייתי שם. למה עזבתי יום אחד לפני הזמן? אולי כי פחדתי? לאבד את המשפחה? את הזוגיות? ואולי רק בגלל שעזבתי ונכנעתי, בעצם איבדתי? אבל דווקא הבעל של ציונה, שעזב אותה לפני שחזרה מהגוש, נכנע ושב אליה. הבין שעדיף לו לחיות איתה. 

לא הבטתי לאחור. שוב ירדתי בדרך הארוכה אל השער. הלכתי באמצע הכביש שהיה ריק לגמרי. בכביש הכניסה שוב התחלפה התפאורה. המכולות כבר הגיעו אל יעדן, אל חצרות הבתים והכביש שקק אנשים. עשן שחור היתמר ממכל הזבל הגדול מול תחנת הדלק. להבות נוספות מהצד השני של הכביש איכלו כנראה צמיגים או משהו אחר, בוער היטב. שורת חיילים שלובי זרוע חסמו את הכביש מצד לצד. מאות צלמים עמדו משני צדי הכביש וצילמו את המתרחש.

מתי כל זה קרה? התפלאתי. 

אנשים  הסתובבו על הכביש, שהיה רטוב מהמים ששפכו עליו ממכונית מכבי האש הגדולה, שהבהבה בפנסיה האדומים  ליד הכביש. לא היה ברור למה. האם הייתה זו הפגנה? הכביש היה זרוע חול, אבנים וחצץ וזה הפריע לתיק הגדול שלי להיגרר אחריי בשקט. הייתי מודעת למראה החריג שלי. עיתונאי זר ניגש אלי: "מי את? לאן את הולכת?" שאל באנגלית. 

"אני בורחת," עניתי לו, מבינה לפתע את מה שקורה.

"תן לי לעבור," אמרתי לחייל שלפני, כשהגעתי לשרשרת החיילים, "אני בורחת מכאן." החייל הביט לאחור, כנראה לעבר מפקדו. הלה התבונן בי בתימהון. הסתכלתי ישר בעיני הקצין הצעיר - ילד,  צעיר מבתי הצעירה.  הוא נד בראשו והחיילים שלובי הידיים פתחו פתח קטן עבורי ועבור התיק שאיתי.

מעבר לשורת החיילים ראיתי אנשים נגררים בכוח אל אוטובוסים, שעמדו לכל אורך הירידה.  מאות חיילים התרוצצו אחרי בני נוער, שירדו מהאוטובוס מיד אחרי שהעלו אותם לשם. כולם נראו עסוקים מאוד. 

"אפשר לנסוע אתכם אל מחוץ לגוש?" שאלתי את נהג אחד האוטובוסים שעמד בצד.

"לא כדאי לך לנסוע איתנו," אמר לי. "לכאן אוספים כאלה ששוהים פה באופן לא חוקי ומעבירים אותם למעצר." 

בסביבת המקום שהיה פעם השער, ישבו כמה חיילים. לא היה להם מושג מה הם צריכים לעשות בקשר אלי. איש לא הפריע לי. יצאתי בפעם האחרונה מחוץ לנווה דקלים.

מאחוריי, כמו בסרט הוליוודי רב משתתפים, ישוב העומד בפני חורבנו. מכולות גדולות בחצרות. עצי תמר מזדקרים לשמיים. אלפי חיילים, אלפי אזרחים, להבות אש ועשן, מכוניות כיבוי אש אדומות, זרנוקי מים וחול, סירנות, מכוניות משטרה, אמבולנסים ואוטובוסים רבים, הכול השארתי מאחוריי. נטשתי את  התפאורה הנפלאה, את שדה הקרב המפואר, שנוצר למען העיתונאים הרבים שעמדו וצילמו הכול, כי תמונה אחת עדיפה על אלף מילים.  

י"ט. סרט כתום 

צעיף כתום התנוסס על צוואר האישה שהגיעה לשולחננו. שרי, בת זוגי לתחרות הברידג' ביום חמישי, כבר הספיקה ללחוש לי עליה משהו רע: "תיזהרי, היא בחורה קשוחה."

שרי התכוונה כנראה לקשוחה בברידג'. בעיניי האישה מצאה חן מיד. 

התבוננתי היטב בצעיף שעל צווארה. הרבה אנשים אוהבים כתום. כבר עברו יותר משלוש שנים מאז שהצבע הכתום היה סמלי. ובכל זאת, הצעיף נראה דומה מאוד לצעיף שקניתי בהפגנה בירושלים. אולי גם בעיני האישה הזו יש משמעות לצעיף כתום? אני לא שואלת אותה. אני לא מעיזה לקחת את הצעיף שלי לתחרות ברידג'.

משונה בכמה דרכים דברים יכולים להתפרש.

באוטובוס שהוציא אותי מגוש קטיף, היה לנהג סרט כתום על ידו. מדי פעם הוא נפנף בו לאנשים שראה על הכביש. הם נפנפו לו בחזרה בשמחה.

"זה מרגיע אותם," אמר לי.

 הנהג הזה הציל אותי. כחצי שעה קודם, עמדתי על הכביש הראשי, התיק האפור הגדול עם הגלגלים על ידי, תוהה מה לעשות, בקושי מצליחה להתעלם מהפחד שמתחיל לבצבץ. המכולות כנראה כבר הגיעו ליעדן. הכביש היה שקט. יותר משעה עמדתי, לא רחוק מהשער הפרוץ של נווה דקלים. מהעבר השני של השער מהומת אלוהים. בכביש - לא חיילים ולא אנשים. מכוניות צבאיות בודדות חולפות במהירות. אף מכונית אזרחית לא עוברת. מה חשבתי כשיצאתי כך מהישוב בסערה, גוררת את התיק?

את האוטובוס הריק עצרתי ממש בגופי. הבטתי לתוך עיניי הנהג, כשאני נמצאת מטר לפחות בתוך הכביש מול האוטובוס הנוסע במהירות. הוא עצר כמה מטרים אחר כך ואני הגעתי אליו בריצה נואשת, המזוודה מאחוריי. הוא פתח את הדלת רק כשהגעתי. 

"מהר," הוא אמר, "אסור לי לקחת אנשים. תשבי על הרצפה מאחור. אני לא רוצה שיראו שלקחתי אותך."  

אחרי כעשר דקות קרא לי אליו. "את יכולה לשבת כאן עכשיו," אמר, "זה בסדר. אגיד לך מתי להתיישב על הרצפה. אני נוסע למלא דלק מחוץ לגוש כי אסור למלא דלק בגוש. אסור לי לקחת נוסעים. ראיתי שאת במצוקה על הכביש ולא יודעת מה לעשות. עוד מעט היית קופצת מתחת לאוטובוס, אז עצרתי."

הוא היה סקרן מאוד לדעת מה עושה אישה כמוני, במקום כזה, בזמן כזה. ניסיתי להסביר.

"למה אכפת לך מהאנשים האלה?" התפלא, "הרי הם עומדים לקבל עכשיו וילות חדשות מהממשלה. לי נולדו תאומים לפני שלושה חודשים ובקושי יש לנו שלושה חדרים באשקלון. מזל שעכשיו יש עבודה רבה נוספת בגלל ההתנתקות."

חשבתי שכנראה אף אחד מהאנשים האלה, שמגרשים אותם ממש עכשיו, לא יקבל בית ובטח לא וילה וזה עצוב. על הדירה הקטנה שהנהג הצליח לרכוש, עוד יעופו טילים ומחירה בשוק ירד פלאים. אבל לא היה לי חשק להתווכח. מה זה משנה. לבחור יש תאומים וצרות משלו. הוא בחור טוב ובסך הכול מנסה לשרוד.

התרכזתי בדרך. הנוף נראה לי קצת זר, כאילו השתנה מיום שישי, כשנסעתי במכוניתי בכביש הזה. אולי אני מרגישה כך כי חלון האוטובוס גבוה? חשבתי.

הנהג היה צריך לאסוף מישהו מתל קטיפא ולהביאו לנצר חזני. לפחות יכולתי לראות שוב את הים. הגלים נעו בעצבנות, נשברים בכוח על החוף בשצף-קצף לבן. בפעם הראשונה ראיתי את הים הזה סוער. 

מה קורה עכשיו בשירת הים? מה עם שירלי והילדים? מה עושים החברונים? מאז שהגיע הצבא נותק הקשר בין הישובים השונים.

בקטיף כבר לא היה שער. מרחוק ראיתי את המכולות הגדולות ליד הבתים בנצר חזני. חשבתי על הבית היפה של אילן שנידון להריסה. ברחבה ליד בית הכנסת ראיתי גוש שחור, כנראה חיילים רבים התרכזו שם. הנוף נראה לי מחולל.

ביומן כתבתי בעט כתום:

אחרי שכבה החשמל, בגלל עט כתום יפה, מתחשק לי לכתוב על שמש שלא זרחה. בעצם זרחה, אך בזבזה את כוחה. לפחות כאן עלינו.

כ. כולם רוצים להיות צודקים

 

בשבת, בימי המלחמה של אולמארט בעזה, ירדתי לים עם הכלבים. הארץ נראתה לי אחרת, האנשים נראו לי שונים, ידידותיים יותר. 

דימיינתי לעצמי מה חושבים האנשים בחוף עכשיו כשיש מלחמה. אולי הם חושבים: " האישה הזאת צדקה במה שהיא אמרה." או: "היא צדקה, היא צפתה את מה שיקרה ועכשיו זה קורה. אולי היא אולי היא צודקת גם ביתר התחזיות שלה? " 

השמיים היו מכוסים בעננים והים כחול כהה, כמעט אפור. לו הייתי מנסה לצייר אותו בצבעי המים שלי, כמעט לא הייתי צריכה להשתמש בצבע הכחול. בתוך האפור גוונים רבים. צריך להוסיף גם אדום כדי לקבל את העושר ואת הכבדות. הים היה שקט, אחיד בגווניו, רק כמה סירות מפרץ לבנות קישטו את צבעו הכבד.

"ציור עצוב," חשבתי. 

ליד המדרגות ראיתי ארבעה אנשים קמים בכבדות ממקומם בבית הקפה ויוצאים להליכה לאורך החוף.

"אני מכירה את האנשים האלה," חשבתי, "מתי הם נהיו זקנים?"

התמלאתי תחושת ניצחון למראה זקנתם. הארבעה היו חלק מקבוצה שנהגה להיפגש מידי שבת בבית קפה באותו שולחן מול הים. בחורף ובקיץ. שנים קודם ישב איתם אדם נוסף "אריה" קראו לו. אריה, היה זה  שיזם את המנהג הזה. הוא הקדים להגיע כול בוקר כדי לתפוס את השולחן הטוב ביותר בבית הקפה. לאריה היו דעות ימניות והוא לא פחד מלהביע אותן בגלוי בפני חבריו בעלי הדעות האחרות. הוא היה איש חכם ועשיר ובזכותו נוצר דיון מעניין בענייני היום בכול שבת. כולם אהבו להתווכח איתו ולהוכיח לו עד כמה הוא טועה ולהרגיש כמה הם חכמים ונאורים. כשאריה עוד היה חי, הייתי מתיישבת איתם לפעמים ומנסה לחזק את הצד  של אריה בוויכוח ולהוסיף דיברי חוכמה משל עצמי. אריה לא אהב את זה במיוחד ולא ביקש את עזרתי, אבל אני אהבתי. אז עוד האמנתי שאפשר לשנות דעות של בני אדם אם מוכיחים להם בצורה רציונלית שהם טועים.

אני לא נעצרת לידם מאז שאריה נפטר. לפעמים אני אומרת שלום מרוחק ולפעמים עושה את עצמי שלא הבחנתי בהם. לפעמים אני באמת לא מבחינה בהם.

אבל היום, כשחיילים נהרגים בעזה,  אני כול כך רוצה לשמוע מהם שסוף-סוף הם מבינים שכל מה שהאמינו בו כל השנים שגוי. בשולחן אחר בבית הקפה יושבת בדרך כלל  קבוצת אנשים מרמת השרון , גם ביניהם יש  בחור אחד ימני. אני מתקרבת אליהם, מנסה לשמוע על מה הם מדברים, הבחור הימני מחייך אלי בחיבה, אבל הם מדברים על טיול באירופה לא על המלחמה בעזה.

שמוליק השמן מזהה אותי מרחוק  ורץ אלי בזרועות פתוחות. הוא כבר שכח את הכעס שחש כשהתברר לו שאני, הבחורה שהכיר כפיקחית וכמוכשרת במרכז הבין תחומי לניתוח ולחיזוי טכנולוגי, בעצם ימנית.

האם הזרועות הפתוחות הללו והשמחה לקראתי, הן בגלל ששינה את דעתו?

קשה לי להאמין. הרי לשנות דעה זה כמו למחוק את החיים שלך. כמו להחליט שאתה מטומטם. או מת. 

אין אמת שהיא מספיק חשובה כדי שאנשים ישנו את דעתם בגללה. אני נדהמת כשאני רואה שאנשים מצליחים לעקם את העובדות בצורה משונה ושוב לצאת לדרך שלמים, עם דעה ישנה.

מה גורם לאנשים להחליף את דעתם בכל זאת?

אני מסתכלת מסביב. עשרים שנה עברו. האנשים האלה עכשיו   זקנים. מה פתאום ישנו את דעתם? 

כ"א. עכשיו מה?

הבוקר שוב שמתי לב לצמיד הכתום שמסביב לרגלי. נזכרתי    שגם אורי, הנכד שלי, הבחין בו באחד הימים בלונדון. בידו הקטנה מישש את הצמיד וסובב אותו, משך אותו וגם ניסה להסיר אותו מרגלי. אבל הצמיד צמוד אלי כבר יותר משלוש שנים. בקיץ העברתי אותו מרגל אחת לשניה. מתחתיו נוצר פס לבן באזור שהיה מוסתר מהשמש. רציתי שהפס יימחק לקראת החורף.

בקיץ כשאני נועלת סנדלים ובדרך כלל לובשת מכנסיים די קצרות, הצמיד גלוי לעיני האנשים. אבל רוב האנשים אינם מבחינים בו. לעיתים רחוקות מישהו שם לב לדבר המשונה על רגלי, כמו ענת, המורה החמודה שלי לפילטיס.

"מה זה?" שאלה אותי. התחלתי את השיעורים אצלה לאחר ההתנתקות והיא לא ידעה על שהותי בגוש קטיף. רוב האנשים שמכירים אותי בהרצליה לא יודעים. 

"זה מה שאת חושבת," עניתי לה, אבל הנחתי לדבריי להישאר מעורפלים. מיכל, שמתעמלת לידי כבר מספר שנים, שמה לב לכך גם היא, אך לא אמרה דבר.

לא משנה עד כמה אני גלויה, בנושא הזה אני מזייפת. אני מעדיפה להישאר באפלה. אני לא אוהבת את המבט המופתע והמאוכזב שעולה על פניהם של אנשים כאשר הם מגלים את דעותי האמיתיות. אני אשמה בזה. לשיעור פילטיס צריך לבוא עם גרביים. בדרך כלל אני משתדלת לדחוף את הצמיד מתחת לגרב. לא יפה לנופף בזה לאנשים, אני אומרת לעצמי, אבל גם רוצה להסתיר. 

כשחזרתי מנווה דקלים, שנאתי את כולם, שנאה חזקה ותוקפנית. שנאתי את שמחתם לנוכח הצלחת ההתנתקות. שנאתי את צערם המזויף כשסיפרתי להם על מצוקת "המשפחה שלי," כך כיניתי את משפחת אוחיון בלי רשותם. לא יכולתי להסביר לאנשים מסביבי את הרגשות שלי. הרגשתי זרה. 

חברותי הטובות, התייחסו אלי כמו שמתייחסים לחולה. גיסותי ואחותי טיפלו בי בזהירות, כמו שמטפלים במי שעבר תאונה קשה. כמו חולה אחרי שהייה ארוכה בבית חולים שצריך להרגילה לאט-לאט לחיים נורמאלים. נתתי להן לטפל בי. סיפרתי להן על הכאב שלי, אף שידעתי שהן לא באמת מקשיבות. הן לא  לא חשבו שאני בודה את הספורים. הן יודעות שאני אדם שדובר אמת מוחלטת. אבל הרי זה לא עניין של עובדות, רק של פירושי עובדות. 

הן הניחו לי לומר את מה שאני מרגישה, כי הן אוהבות אותי - אני מייצגת בעיניהן טוב לב וכך, באמצעות ההקשבה לדבריי, גם הן נהפכות לטובות לב. 

"כמה חבל שהם לא התפנו מרצון," הייתה גיסתי לוחשת בצער באוזניי. 

זאת רמת ההקשבה הגבוהה ביותר ומקסימום התגובה שיכולתי להשיג. 

"גם אלה שהתפנו מרצון גרים  במעברה, מה זה קשור?" אני אומרת. 

החברות שלי אינן מקשיבניות, הן באמת רוצות להשתתף בסבלי, פשוט הארגון של האינפורמאציה אצלן שונה משלי והמילים שאני אומרת להם לא מתאימות למה שכבר מסודר בראש שלהן.

כבר התרגלתי לעקוב אחרי התגובות לדברי. אני יודעת מתי לא מקשיבים לי, פשוט לא תמיד מתחשק לי לראות את זה. לפעמים אני רוצה להגיד את מה שיש לי להגיד אפילו אם אני בטוחה לחלוטין שאיש איננו רוצה לשמוע. אני  חייבת לאוורר את המילים לעבר האנשים. אני מזיזה את האוויר במילים שלי גם כאשר אני יודעת בוודאות שאף אחת מהן לא תצליח לחדור אל תוך האוזניים האטומות ולגרום שינו כלשהו  באחד הנוירונים במוחות שמסביבי.

אין מה להתלונן על זה. כמות האינפורמציה הנמצאת לפנינו בכל רגע ורגע היא כה עצומה עד שאין דרך להכיל את כולה. חייבת להיות בחירה סלקטיבית בהכנסת אינפורמאציה לתוך המוח. הבחירה הזאת היא שמאפשרת לנו ליצור רצף מובן של אירועים. זהו מצב נורמלי. חוסר סלקטיביות בהכנסת האינפורמציה, היא אחת הבעיות של האוטיזם, כאשר המוח אינו מסוגל להכיל כמות גדולה מידי של גירויים הוא  נאטם לכול הגירויים החיצוניים ואינו מאפשר כניסת אינפורמציה מבחוץ. על המדבר להבטיח שהשומעים יקשיבו לו. אחרת, מה הטעם להתאמץ לדבר כאשר התהליך אינו מגיע לסופו.

כשהכול נהרס, ניסיתי להכניס את ההרס הגדול הזה לסדר הגדול יותר של הדברים. הרי בצורה  שבה החלקיקים פועלים, זה לא אישי, זוהי רק אינפורמציה. השאלה היא לאן כל זה ממשיך? האם בזכות ההרס הזה יימנעו הריסות נוספות? מה ישתנה  בעקבות מה שקרה? אבל אני כגרגיר צבע קטן ונעלם בתוך מארג היצירה הכללית, יכולה לעשות רק את הדבר הקטן שלי לבטא את עצמי גם כאשר אף אחד לא שומע.  

כ"ב. סיפורי סבתה

שבוע ביליתי בלונדון עם אור, בן השנה. רק שנינו. העברתי את הזמן בהתמסרות מוחלטת לצרכיו. התינוק, נכדי המקסים, בדיוק התחיל ללכת בצעדים קטנים מהספה בצד אחד של החדר אל הספה בצד השני. המכשול הכי קטן בדרכו עלול לגרום לו להשתטח על הרצפה, אבל הוא לא מוותר. שוב ושוב מתרומם ומתחיל ללכת מחדש. בני האדם הם יצורים חזקים מטבע ברייתם.

גם כאשר הוא ישן, אינני חושבת על ההתנתקות. בכל הימים האלה לא כתבתי אפילו מילה אחת בפנקס ואפילו לא ציירתי את חיוכו המקסים, אף שהחיוך נחרט כולו במחשבתי. בשנתי אני חולמת רק עליו, מרגישה את ידיו הקטנות סביב צווארי.

לאורנה נולדו , נכון למועד כתיבת הספר, ארבעה נכדים מאז ההתנתקות. הידיים הקטנות מחבקות את צווארה, החיים הם בכלל לא טרגדיה, אין ספק שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. 

הבעיה שלי היא, שאני בהחלט חושבת שיהיה. ואין לי מושג מה לעשות עם זה. 

הספר "1984" של ג'ורג' אורוול  מונח בין הספרים של עוז אבא של אור בלונדון. לפחות עשרים שנה עברו מאז שקראתי אותו בפעם האחרונה. זה ספר קשה, בהחלט לא מתאים לקריאה בימים של שמחה, בימים של התמסרות לידיים הקטנות, לצליל הפעמונים של הגרון שמנסה את השפה לראשונה, חוזר שוב ושוב על מה שנשמע באוזני כ"סבתה," מלווה בסדרה מתוקה של הברות שונות - בעברית? באנגלית? אין לי מושג.

האם הייתי כמו וינסטון לו חייתי בזמן כזה?

1984 כבר הייתה מזמן, אבל תיאורי אורוול לא נראים לי מופרכים. הכול יכול לקרות. משטרת המחשבות? האח הגדול? מילים שנכנסו לשפה. רק האמצעים השתנו. 

מדוע אני כל כך מוטרדת? בסך הכול זרקו כמה אנשים מהבית והחריבו חבל ארץ פורה ומצליח שחיו בו יהודים. בסך הכול העתיקו משם גם את הקברים של האנשים שמתו או נרצחו במהלך 30 השנים שהישובים שם התקיימו. אנשים לא נשלחו למחנות עבודה למות ברעב ובקור וגם אם זה היה קורה, עדיין זאת לא שואה. זה רחוק בהחלט רחוק משואה. אז למה זה בכלל עולה אצלי? 

שוב ה"למה" המעצבן שלי. אולי, זאת תחושת הפחד שממלאת אותי, תחושה לא מוסברת שמשהו רע מאוד עומד לקרות. אני חושבת על האנשים שחיו באירופה 10 שנים לפני השואה, האם היו רמזים מסביבם כדי להבין שמשהו רע הולך להתרחש?

אני חושבת על סבא שלי, בעצם על שני הסבים שלי. אחד התגורר בגרמניה, בעיר דורטמונט, אב לארבעה ילדים, שהבכורה מביניהם, אמא שלי, הייתה בת שבע. בשנת 1933, עוד לפני ליל הבדולח, הוא החליט שמסוכן לחיות בגרמניה ושיש לעזוב מיד. הוא בחר לעזוב לישראל כי לפי הבנתו זאת הייתה הארץ היחידה שיהודים יוכלו להרגיש בה אזרחים שווי זכויות. סבי ושלושת אחיו עזבו את גרמניה באותה שנה, אך רק סבי עלה לארץ ישראל. אחיו הצעיר שנסע לאמריקה, עוד הספיק לחזור לאירופה כחייל בצבא האמריקאי. הוא נפצע קשה במלחמה והיה נכה עד סוף ימיו בגיל 95. הוא היה פסל. אח אחר נסע רק עד איטליה ונאלץ לברוח משם בהמשך, האח הבחור בחר לסוע לדרום אמריקה, הוא השאיר את משפחתו בגרמניה, עד שהוא יסתדר, משפחתו נהרגה בשואה.

סבי השני, אבא של אבא שלי, אחיו, אמו ונשותיהם, החליטו לעזוב את רוסיה ולהגיע לארץ ישראל בסביבות שנת 1916. הם לא אהבו את מה שקרה עם ה"בולשביקים", כך קראה להם סבתה שלי. זה היה בסיום מלחמת קרים, האח הגדול של סבא שלי חזר מהמלחמה הזאת חסר עין והם החליטו לעזוב את רוסיה שנראתה להם מסוכנת יותר ויותר ,  למה דוקא ארץ ישראל, בשנת 1916?

זה היה בגלל אמא של סבא שלי, סבתה בילה, לסבא שלי ולאחיו לא היה ממש אכפת לאן, העיקר לצאת מרוסיה. הם לא יכלו להשאיר שם את אמם האלמנה לבד , אבל המקום היחיד שסבתה בילה הייתה מוכנה לנסוע לשם היה ארץ ישראל. היא הייתה יהודיה אדוקה מאוד ושאפה להקבר בהר הזיתים. היא לא השאירה ברירה בידם . הם נסעו ברכבת מאודסה לקונסנטינופול - קושטא, ככה סבתי קראה למקום – חיו שם עד שקיבלו אזרחות טורכית ואז המשיכו ברכבת עד ליפו. התורכים שלטו אז בארץ. 

מה גרם להם להחליט לעזוב? איך יודעים? איך מבינים שמדינה נעשית מסוכנת לך? האם עכשיו הזמן לקום ולעזוב את ארץ ישראל כי עומדת לקרות כאן שואה? האם ניתן לערבים לנצח אותנו בקרוב? המילים האלה מזעזעות אותי.

כשהגיעו סבתה בילה שני בניה ונשותיהם לארץ, אחרי שנת שהות בקושטא, בארץ הייתה מלחמה, בדיוק אז התורכים הפסידו לאנגלים. כולם הצטופפו בחדר אחד ביפו. לבשל היה צריך בחוץ, על גחלים, כך סבתה שלי סיפרה, סבא המסכן שלי הלך לעבוד בנמל, הוריד את החולצה כמו יתר הפועלים וחזר הביתה שרוף לגמרי. הסיפור הזה תמיד מבלבל אותי, כי גם הסבא השני, אבא של אמא שלי, כשהיה חדש בארץ עבד בלי חולצה וגם הוא נשרף לגמרי, אחרי יום עבודה אחד.

בנווה דקלים הזהרתי את אולף לא להתפתות להוריד חולצה ולהקפיד על כובע ועל שרוולים ארוכים.

"השמש כאן מסוכנת למי שלא רגיל," הסברתי לו, גם כך אולף נראה די אדום בפנים, העור מעל אפו היה מקולף, אבל לפחות זאת לא כוויה על שטח רחב. נתתי לו קרם נגד שמש שהבאתי איתי. "תמרח את זה כל הזמן על הפרצוף ועל כל חלק אחר שלך שגלוי לשמש," אמרתי לו.

כשהסבים שלי הגיעו לארץ עוד לא המציאו כאלה קרמים. אלה שבאו מרוסיה או מגרמניה היו צריכים להישרף כמה פעמים ולקבל עור חדש וקשה כדי לעמוד בתלאות, או לחפש עבודה אחרת.

הסבא שבא מגרמניה ממש לא התאים לעבודות בחוץ - בגרמניה הוא היה בעל חנות  בגדים ולארץ הוא הגיע כמעט חסר כול. הוא השתמש בכספו לקניית סרטיפיקטים לשהיה לכל המשפחה. הוא גם  העניק שני סרטיפיקטים לאחות של סבתה שלי כמתנה לחתונתה וכך הציל גם את חייהם. 

הוא קיווה למכור את החנות בגרמניה ולקנות בכסף הזה חנות בארץ ישראל, אך החנות בגרמניה מעולם לא נמכרה, או אולי נמכרה והכסף לא עבר - אני לא ממש יודעת מה קרה. אמא שלי, כילדה קטנה, זוכרת את העליבות של סבא שלי שעבד לפרנסתו כעגלון - עבודה קשה, שנראתה כמשפילה בעיני אימי, שזכרה את אביה כבעל חנות עשיר. אמא שלי שנאה להיות עניה, "לפחות את חיה" אני אומרת לה כשהיא מעלה זכרונות מילדותה הקשה בתל-אביב.

סוף דבר - גלים ואינפורמציה

חזי נשאר עד היום האחרון. הוא נסגר בבית הכנסת יחד עם הנשים. כשהתפילה שם עלתה עד השמיים, הוא התקשר אלי כדי שאוכל לשמוע את זה בטלפון. נורית התחבאה במתנ"ס. היא מצאה לעצמה מקום קטן בעליית גג שכוחה והתקשרה אלי בערב לספר לי מה היא מרגישה. דאגתי לה. "אל תשארי שם יותר מדי זמן," אמרתי לה, "הרי החיילים לא יודעים שאת שם, אף אחד לא יחפש אותך."

נועם עבר למורג כי הוא חשב ששם המלחמה נגד העקירה תהיה יותר אמיתית. נורית ואני הסענו אותו לשם, ימים ספורים קודם. מורג נמצאת קרוב לחאן יונס ונראית כמו עיר קרב. הפינוי שם התחיל יומיים לאחר הפינוי מנווה דקלים, אבל גם שם לא הייתה התנגדות ונועם עלה כמו כולם על האוטובוס שהוביל אותו אל התחנה המרכזית בבאר שבע.

יניב הבטיח לעופר ממרכז הליכוד  לשמור על בנו הגדול, שסרב לעלות לאוטובוס, כדי שלא יכנס למעצר. יחד הם עלו על גג בית המשפחה ונופפו במחאה בדגל ישראל. סוף-סוף יניב הצליח לעורר את תשומת לב התקשורת אליו. אולי בזכות השכן, שבכעסו שרף את הפרגולה החדשה שהוסיף לביתו. השריפה גרמה לתקשורת להגיע ותמונות של צעירים שמתבצרים על גג רעפים אדום עם דגל ישראל בעוד הבית לידם בוער, התפרסמו באמצעי תקשורת רבים. 

אני ישבתי בבית, מייללת בייאוש מול המחשב לנוכח המראות מגוש קטיף כשברקע השיר של אריאל זילבר "יהודי לא מגרש יהודי." שוב ושוב החזרתי להתחלה, ראיתי עד הסוף ובכיתי. 

בשבת צפיתי בסרט "נער החידות ממומביי" - על נער הודי שכל שלב בחייו מכוון לעבר הצלחה גדולה וחיים מאושרים. בכל שלב הנער חווה קשיים רבים, אבל שמר על תום ליבו ועל אהבתו. החיבור של  המאורעות הקשים שקרו לו בחייו, הביא לסוף טוב מאוד בשבילו. זוהי מהות האמונה. גם כאשר קורים לך דברים נוראיים, אינך יכול לדעת מהי המטרה הסופית של כל זה. "חוק חופש העתיד", אני מכנה את זה. המשתנים החבויים הם המנהלים את  ההצגה הזו שאנו קוראים לה "מציאות". 

האנשים בנווה דקלים מכירים היטב את התופעה ומנסחים אותה במילים "הכול בידי שמים" או: "הכול צפוי והרשות נתונה."

 

הסירה משאירה סימנים בתוך הים השקט. כל מולקולות המים מקבלות סדר אחר בעקבותיה, מסתדרות בצורת גלים, משתנות גם אחרי שהסירה כבר התרחקה. בוודאי קיים יצור מים כלשהו שיוכל להבחין בגלים האלה גם במרחק רב, לזהות את שינוי הסדר הזה במולקולות המים ולומר לעצמו: במרחק חמישה קילומטר מכאן עברה סירת מנוע במהירות עשרים קמ"ש במקביל לחוף. זה נראה בלתי אפשרי? בכלל לא. אנו עושים זאת בגלי קול -  מזהים צורות בתוך אינפורמציה, המתפשטת אלינו כאשר מפריעים למולקולות האוויר. 

 

אבל לא רק דרך מולקולות האוויר מגיעה אלינו אינפורמציה. גם אנו קוראים אינפורמאציה בגלים. גלים אלקטרומגנטיים. העין שלנו מבחינה בהמון אינפורמציה הקשורה לגלים אלה, בעוצמת הגל ובתדירות שלו אנו מזהים עולם מסודר בתוך ההפרעות הרבות והתנודות הבלתי פוסקות של גלים אלקטרומגנטיים מסביבנו. אפילו תינוק מסוגל לעשות זאת בקלות. העולם שמחוץ לנו מסתדר במוחינו, מתוך האינפורמציה שבגלים האלקטרומגנטיים, בצורת שמיים כחולים, עננים לבנים ועצים ירוקים - לכל צבע ולכל צורה יש משמעות עבורנו.

האינפורמציה הזאת היא העולם שלנו.

וגם עכשיו כשאני כותבת, מיליארדי מולקולות של דיו מודבקות על מיליארדי טריליוני מיליארדים של מולקולות נייר. מולקולות הדיו עוזבות את מקומן הקודם בתוך העט ונמרחות כאן על הנייר. למעשה, בכל מולקולה ומולקולה של דיו ניתן לרשום את כל האינפורמציה של העולם הזה. ואני כאן, כותבת כמעט כלום בהמון מקום. לא יודעת לכתוב אחרת. לא יודעת לקרוא אינפורמציה מעולם נסתר, שאולי מנהל אותי עכשיו ומביא אותי להזיז את העט ולכתוב את המילים האלה, כמו מסר ממציאות נוספת. 

 

כל הזכויות שמורות לבלהה ניסנסון

לתגובות

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now