ז. החיים מהצד השני.

​

סתם יום. אני ישנה כאן היטב - הולכת לישון מוקדם למדי ומתעוררת בדרך כלל מוקדם בבוקר. אני  אדם של בוקר. התרגלתי כבר לכללים בבית של אוחיון. אני שמה על עצמי את הפריאו הכתום - מעין חצאית מעל המכנסיים הקצרים שאני ישנה איתם בלילה. במטבח אני כבר יודעת להכין לעצמי כוס גדולה של קפה נמס. יחד עם הכוס אני יוצאת לגינה דרך הסלון, מתיישבת על המדרגה של המרפסת, כשהרגליים היחפות טובלות בדשא הרטוב עדיין מהטל ומקשיבה לציפורים שרק עכשיו התעוררו. אני כבר מזהה את הקול שמשמיע התוכי של השכנים מאחור, שמצטרף לשירת הציפורים, מחקה אותה, אך מוסיף תוספת משל  עצמו. 

​

הגינות כאן לא תחומות בגדרות ובכל זאת קל להבחין היכן נגמרת גינה אחת ומתחילה השנייה. טעמו של כל שכן ניכר בגינתו. אצל משפחת אוחיון הדגש הוא על עצי פרי - עץ אנונה ועליו כמה אנונות, שאני חוששת שלא יבשילו בזמן ויתבזבזו לאחר הפינוי; עץ מנגו, שכנראה זאת לא העונה שלו וכמה עצי הדר בחלק האחורי של הגינה. בין עצי הפרי יש דשא, שהגיע הזמן לקצוץ אותו. ליד הבית ערוגת חבצלות פורחות. הגינה מושקעת, אך לא מטופחת. את הגינה שמתחברת לגינה של אוחיון מאחור אני מכנה "הגינה של הציפורים". יש בה עץ אחד - אני לא יודעת מאיזה סוג - נוח למגורי ציפורים. כל בוקר המוזיקה העיקרית מגיעה ממנו. ביתר הגינה - דשא ופרחים. היא מעוצבת כמו גינה אנגלית שרואים בסרטים ישנים. במרפסת הבית אפשר להבחין בכלובי ציפורים, גם התוכי המדבר בבוקר נמצא ביניהן. אני מדמיינת את המתגוררים שם כזוג אנגלי מבוגר שילדיו כבר עזבו את הבית ועכשיו הם מתמכרים לתחביבם - טיפוח גינה וציפורים נדירות. 

​

מהצד הימני של משפחת אוחיון מתגוררת משפחת לוי. שאריות של גדר חיה ניצבות עגומות בחול בין שני הבתים. יש שם גם מבנה מוזר, שילדים בנו. אליאסף סיפר לי שזה היה הבית של החבורה, כמו חסמב"ה. היה להם גם סליק, שאליו אספו כדורים וחלקי פצצות שמצאו בסביבתם. הסליק הזה חוסל כשקיומו נודע לקב"ט, שדרש מהם לסלק משם את הכול. 

​

להערכתי, מתגוררים בבית לוי לפחות עשרים אורחים, מלבד משפחת לוי, שהיא רבת משתתפים בפני עצמה. יש להם שלישיית בנות קטנות, שאותן אני פוגשת לעתים מזומנות בבית אוחיון. בימים הראשונים טעיתי לחשוב שהן, או חלקן, שייכות לאורנה - כי הן נכנסות ויוצאות מהמטבח כאילו שזה ביתן. 

​

כשנולדה השלישייה, סיפרה לי אורנה, כל השכנות התגייסו לעזור לדקלה לוי לטפל בהן וכך הן התרגלו להיות בבתים בסביבה. היום הן בנות חמש ומבחינתן הבתים של השכנים הם ההמשך של הבית שלהן. חלק גדול מהגינה של משפחת לוי מוקדש לארגז חול עם דליים ועם כלים למשחקים - גן עדן לילדים קטנים. מעל החול מתנשא עץ גדול, צפוף-עלים. מוזר איך עצים כאלה יכולים לגדול בחול. מימין לגינה האנגלית ומאחורי משפחת לוי גר הרופא של גוש קטיף, ד"ר סודי, בבית עם גדר הפיטנגו - הילדים נוהגים לעבור שם כדי לאכול ממנו. בגינה בהרצליה ניסיתי פעם לשתול פיטנגו, אני אוהבת את הפרי הזה, אבל כנראה לא הייתה מספיק שמש. בנווה דקלים, בגדר של הדוקטור, הפיטנגו עושה חיל. מעניין כמה זמן יוכל הצמח הזה להחזיק מעמד אחרי שיפסיקו להשקות אותו. על הבית, מהצד של הכביש, יש שלט גדול: "עוד יינטעו כרמים..." הדוקטור למד בצעירותו בישיבה של ימית, ללא ספק הוא אדם אופטימי. בשנה שעברה, בערב שבת, נפל אצלם פצמ"ר בקומה השנייה, שהייתה אז מוחשכת. באותו זמן הם ישבו לארוחת השבת בקומה הראשונה. הם עלו למעלה בחושך לבדוק מה פשר הבום ששמעו ורגלה של אשת הדוקטור נתקלה בחפץ קשה שהיה מונח על הרצפה. הדוקטור הבין שזאת הפצצה שלא התפוצצה. "אל תזוזי," צעק לה וכך הם נשארו עד שהגיע קצין הביטחון שהזעיקו. גם אצל משפחת לוי נפלה פצצה שלא התפוצצה. הפצצה הפילה את דגל ישראל שהתנוסס מעל הבית. כשדקלה תמהה מה קרה לדגל, היא גילתה את הפצצה. בגוש קטיף הוציאו ספר על כל הניסים האלה, אבל אני חושבת שחומר הנפץ שבו השתמשו העזתים כשהפציצו את שכניהם, לא היה מאיכות טובה. היום, לאחר ההתנתקות, שופר חומר הנפץ ובדרך כלל הפצצות מתפוצצות.

​

אני שותה את הקפה לאט, מתמכרת לשלווה. הציפורים שעל העץ לא יודעות בכלל מה עומד לקרות לעץ שלהן בעוד שבוע. גם העץ לא יודע לפחד ממה שאולי יקרה. כל כך שליו. למה העתיד מפריע רק לשלווה שלי?

​

אולי זה לא יקרה?

​

אחר כך אני לובשת בגד ים ונוסעת לשירת הים. עכשיו, בתשעת הימים עד תשעה באב, שומרי מצוות לא רוחצים בים. הים זה כיף ואילו אנו נמצאים בימים של אבל על חורבן בית המקדש. כל זה לא חל עלי, כמובן. הבוקר הים די גלי. בימים הראשונים שלי פה, בתמוז, לפני הימים שבין המצרים, כשגם דרורה ואחרים הצטרפו אלי לשחייה, קצת פחדתי להיכנס לים ולשחות בלי מציל. אחר כך התרגלתי ושכחתי שזה אסור. עכשיו לא אכפת לי לשחות לגמרי לבדי. ההנאה לשחות לבד בים, כשאינני מורגשת מול גודלו, עצומה. עם זאת, אני משתדלת להיזהר ושוחה בעיקר לרוחב ולא לעומק. המים בבוקר קרירים, נקיים וצלולים. ההרגשה נפלאה. 

​

אחרי השחייה אני צפה על הגב, מפקירה את גופי בידי הגלים. כשאני יוצאת, השעה כבר שמונה. אני עולה לליזה. חמשת נכדיה כבר ליד שולחן האוכל.  שירלי בתה מניקה את התינוק וליזה ואני מאכילות ומלבישות את האחרים. ילדים טובים כאלה מעולם לא ראיתי. הודיה הגדולה בת חמש, ילדה רצינית ואחראית. אחריה תאומים - בן ובת בני שלוש וחצי, חמודים ונינוחים כאילו כל החיים נוצרו רק בשבילם. אדם הקטן כמעט בן שנתיים, שזוף מהשמש, פרוע וחופשי. הוא לא מדבר עדיין, אך בתנועותיו הוא חופשי לחלוטין, ילד טבע. התינוק בן חצי שנה, מתוק ולרוב נמצא בזרועות שירי אמו. כשדרורה הייתה כאן ועוד היה מותר לשחות בים, היינו מבלות איתם בבוקר על שפת הים. 

​

עכשיו תפקידי לקחת במכוניתי את שלושת הגדולים אל הקייטנה שנמצאת במרחק כמה דקות משם. הילדים אוהבים לנסוע איתי באוטו, גם אדם רוצה לבוא.

​

"כדאי לך שהוא יעשה פיפי לפני שהוא נכנס לאוטו," אומרת לי הבת הגדולה. אני מנסה, אבל לא מצליחה לשכנע אותו וכך כולנו נכנסים למכונית ונוסעים לאוהל הגדול של החברונים.

​

בקצה האוהל הגדול, מאחורי הספסלים שבפינת חדר האוכל, שתי נערות בגיל תיכון מהתנחלות אחרת פתחו קייטנה. הן עושות את זה בהתנדבות, במסגרת המאמץ המשותף של כולנו לעזור לתושבי הגוש בימים הקשים שלפני הגירוש. בקייטנה הזאת מתקבלים ילדים מגיל שלוש עד חמש. הודיה מחבקת אותי ולא רוצה להיפרד. גם אני נקשרתי לילדה המתוקה והרצינית הזאת. אני מזדהה איתה. לא קל לקבל בגיל שנה וחצי אח ואחות תאומים.  

​

כל בוקר מתפללים הילדים, בהדרכת הנערות, תפילה מיוחדת. למעשה, אין לי מושג מה מתפללים בימים רגילים ומה בימים שלפני תשעה באב. אולי זו תפילה מיוחדת, של ילדים, כדי להסיר את רוע הגזירה על גוש קטיף. אינני שואלת, כי אין לי חשק להדגים שוב את בורותי המוחלטת בנושא זה.

​

אני מתיישבת על החול, הודיה ואדם בחיקי. חנה נותנת לי ספר ואנחנו קוראים פסוקי תהילים לפי הוראותיה. אדם מפתיע אותי כל פעם מחדש בסבלנות שלו. הודיה נשמעת כאילו היא כבר יודעת את כל המילים בעל פה והתאומים מתרכזים בפרצוף רציני וחוזרים בקול על המילים. התפילה נמשכת קרוב לרבע שעה. גם אני מתרכזת בפסוקים, מבקשת במילים שכתב  דויד המלך לפני אלפי שנים, מתחננת אל האלוהים לישועה. אולי זה יעזור. 

​

אחר כך אני מחזירה את אדם לליזה ומתקלחת במקלחת שבנתה מחוץ לקרוואן שלה. על החבל שלה אני תולה את בגד הים הרטוב ואוספת משם את בגד הים היבש שהשארתי שם אתמול. אמנם ארזתי רק את ההכרחי ביותר, אבל שני בגדי ים הם בהחלט הכרחיים כאן. תשע וחצי, היום רק התחיל. בדרך חזרה לנווה דקלים אני ממלאת את האוטו בטרמפיסטים שמחכים להסעה ליד השער. הכביש מוביל דרך המואסי, "הביצה," לאורכו מתגוררים בדואים שמעבדים את האדמה הבוצית. לפני שנה הלכתי ברגל לאורך הכביש הזה ולא ידעתי שקיים בכלל הישוב שירת הים.

​

בימים אלה שירת הים מלא לגמרי באנשים. אני לא יודעת מתי הישוב הזה התחיל להיבנות, אולי אחרי הסכמי אוסלו, אבל נראה לי שרוב תושביו באים מהתנחלויות אחרות. יש גם מעט אנשים שאינם מתנחלים ואפילו אינם דתיים. כמו יצחקי, למשל, שבנה את הבית האחרון בקצה הדרומי של שירת הים ועבר לגור בו לפני שנים מועטות. על פי העיתונות, הוא ביצר את ביתו ומילא אותו במזון לזמן ארוך. הוא מתכנן, כך לפי התקשורת, לא לאפשר לאיש להיכנס אל ביתו. גרה כאן גם רבקה לבנת, שתמיד מארחת אנשים ועורכת מסיבות. אתמול הגיע גנן לשתול אצלה דשא. "אסור לדרוך עליו שבועיים," הסביר לה ורבקה ראתה בזה סימן לכך שבוודאי גזירת הגירוש תתבטל. 

​

בבית הקפה בנווה דקלים אני פותחת שולחן. לחלק גדול מהצעירים שאני מכירה כאן אין היכן לאכול וגם לא כסף לקנות במסעדה. אני מזמינה כמה מהם לארוחת בוקר מאוחרת.  נורית כבר במסעדה, קל לזהות את שפעת התלתלים החומה על הגוף הצנום והעדין. היא נראית כילדה בת שש עשרה אך  היא מסיימת בקרוב תואר שני בארכיטקטורה  באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב. הוריה עברו להתגורר בארה"ב כשהייתה בתיכון. 

​

"לא אכפת לי הלימודים," היא אומרת "אני חייבת להיות כאן. אבל איפה כולם?"

​

נועם מצטרף אלינו, אני חושבת שאולי קורה משהו בינו לבין נורית. הם קצת דומים אחד לשני, נועם צנום עם שפעת שיער אדום, אך עורו בהיר מאוד, ורגיש, ואילו לנורית עור כהה.  נועם הגיע לכאן מכפר סבא, הוא מוזיקאי, ולומד באקדמיה למוזיקה בתל-אביב, הוא לא בטוח איך אפשר להתפרנס מזה, אבל הוא עוד צעיר. שניהם נמצאים בנווה דקלים כבר חודש.

​

בשעה זו בית הקפה מלא בעיקר בעיתונאים. אני כבר מכירה את רובם, מתעלמת מהם והם מתעלמים ממני. האווירה בסך הכול טובה. בהתחלה, למסעדה היו שני חלקים - בשרי וחלבי. עכשיו, כשהגירוש מתקרב, נשארה פתוחה רק המסעדה החלבית. את המקררים ואת הציוד של המסעדה הבשרית כבר העבירו מכאן. משונה להיות במקום שהולך להיסגר. הכול נראה שוקק חיים, אבל הולך ומצטמצם. כל יום חנות נוספת נסגרת.

​

אתמול התחוללה מהומה ליד החנות לדברי סריגה. בעלת הבית היא אישה מבוגרת ומקסימה. הסריגה די פופולרית כאן, כי הבנות תמיד סורגות כיפות לבנים. בכלל,  כשחיים בלי טלוויזיה, יש הרבה זמן לעבודות יד. 

​

כשעברתי ליד החנות, ראיתי אישה צועקת על עיתונאי שעמד שם עם צלם. הם צילמו את בעלת החנות ואת בעלה מוציאים ארגזים מהחנות. בעלת החנות עשתה כל מאמץ כדי להימנע מלהצטלם, אבל לשווא. המראה שלה נושאת ארגז התאים לצרכיו של העיתונאי ויחד עם הצלם ועם איש נושא מיקרופון הם הקיפו אותה ולא אפשרו לה להסתיר את פניה. חסרת אונים, היא פרצה בבכי והסתגרה בחנותה. בעלה נכנס פנימה כדי לתמוך בה. האישה שצעקה על העיתונאי הייתה כלתה. 

​

 "החנות הייתה מרכז חייה," היא צעקה על העיתונאי. "אין לך מושג כמה כל זה קשה לה. איך אתה מעז להציק לה? אתה לא רואה שהיא לא רוצה שתצלם אותה?" היא הייתה קרובה להיסטריה.

​

 העיתונאי לא הביט לעברה. הצלם השפיל את עיניו והביט בארגזים שנשארו מחוץ לחנות. האישה לא הצליחה יותר להמשיך לדבר. 

​

חיבקתי אותה. "חבל עלייך," אמרתי לה. "חבל על המילים, על הכעס. הוא לא מסוגל להבין." 

​

במסעדה, העיתונאים ואני נמצאים משני צדי המתרס. קו ברור מפריד בינינו. אני לא משלהם. בהרצליה פיתוח אין קו כזה, אבל כאן אני שייכת אל האחרים, אל המצולמים, המתועדים והסטטיסטים בהצגה הגדולה הזו. בעצם, אני במצב יותר גרוע, כי אני אפילו לא שייכת למצולמים. מבחינת העיתונאים אני סתם גורם מפריע שנדחף למקום לא-לו. במקרה הטוב, אני מקלקלת להם את המראה של הדברים כפי שהם אמורים להיראות. אבל אני מביאה בחשבון גם את האפשרות שהם בכלל לא רואים אותי ושאני לא מקלקלת להם דבר.

​

כמוני, ישנם כאן אנשים נוספים מהסוג שלי, הסוג הבלתי נראה. יניב עסוק כל היום במה שהוא מכנה "סיורים". אני מסיעה אותו לסיורים האלה לעתים קרובות. כך אני מכירה מקומות נוספים בגוש. יניב הוא טיפוס חברותי מאוד. הוא מהרצליה. הוא היה נער צעיר בימים של חתימת הסכמי אוסלו, כשהתחלנו בהפגנות השבועיות בצומת. מדי פעם הוא היה מגיע עם חבורת צעירים מבית"ר ומחיה קצת את הפגנת הזקנים. מאז עברו שנים רבות, שבהן הוא הספיק להשתחרר מהצבא ולרוץ לבחירות בעירייה ועכשיו הוא במועצת העיר הרצליה. יניב מנסה להדגיש את העובדה שגם חילוניים תומכים במאבק נגד ההתנתקות. לבקשתו, השתתפתי בסדרת הפגנות שארגן. אחת מהן הייתה מאוד מוצלחת, בשפת הים בתל אביב.  למרבה הצער, אף אחת מההפגנות הנ"ל לא זכתה להיכנס לדפי העיתון. אתמול יניב ארגן כאן כנס של חילוניים. אספנו כעשרים אנשים ללא כיפות בחדר הישיבות שבמועצה, כאילו אנחנו המטה החילוני למאבק בהתנתקות. למעשה, היינו כל החילוניים בנווה דקלים. ניהלנו "כאילו ישיבה" מול כמה עיתונאים מפהקים, שדובר המועצה סחב בכוח לצלם אותנו. עשינו מה שאפשר כדי ליצור רושם של חילוניים המשתתפים במאבק, אבל העיתונאים לא קנו את זה. הפעם, לפחות, אני חושבת שאכן לא היה מה לקנות.  

​

לפני כמה ימים עצרו אותי ואת חזי אנשי טלוויזיה מהולנד. לחזי ולי יש יתרון כי אנו דוברים אנגלית טובה מאוד. הסכמנו להתראיין בשידור חי. לאחר שהעיתונאי דיבר בשפתו, שאלו אותי שאלה בנוסח: "למה באת לכאן להפריע לשלום, העומד לפרוץ מיד כשיצליחו לגרש סוף-סוף את האנשים מבתיהם?" 

​

במקום להצטדק, פתחתי בנאום גרנדיוזי. אמרתי שבאתי להיות  עם האנשים האלה, כי אני נגד עוול. אני מתנגדת לגרש אנשים מבתיהם ומעירם, שבה הם מתגוררים שנים רבות. "אז מה אם הם יהודים," אמרתי בשידור ישיר, "זה לא אומר שמותר לגרש אותם. גם יהודים אסור לגרש." הכתב הסמיק מכעס, אך חיכה לרגע שבו שאפתי אוויר ופנה לחזי ושאל אותו מה הוא עושה שם, הפעם ביתר עדינות. חזי נאם בפניו את הנאום המוכן שלו. הוא מרבה לדבר בפני התקשורת הזרה והתרגל להסתובב סביבם ולהיות נחמד אליהם. וכך הוא זוכה לדבר ולהביע את מחאתו בפני העולם הרחב, הרבה יותר ממני.  

​

אני חושבת שלמדתי את הגישה לנושא מאולף.

​

חזי הביא אותו לארוחת הבוקר לפני כמה ימים. אולף הגיע משוודיה, הוא כמעט בן ארבעים ומתגורר בעיר נידחת בצפון שוודיה. הוא מתפרנס מכישרונו במחשבים - עובד מהבית ואת התוצרת שולח באינטרנט אל מעסיקיו. כנראה מצבו הכלכלי טוב. הוא ראה בטלוויזיה שמתכוונים לגרש יהודים מביתם וזה נראה לו מעשה נורא ואיום, בעיקר מפני שמדובר ביהודים.

​

אולף החליט לבוא ולהתייצב לעזרתם. הוא רכש כרטיס טיסה לישראל ובלוד ביקש מנהג המונית לקחת אותו לנווה דקלים. הנהג הביא אותו לתחנה המרכזית באשקלון ומשם הוא נסע באוטובוס עד לנווה דקלים. אף אחד לא הפריע לו ואולף אפילו לא ידע שיש סגר על גוש קטיף. מישהו סידר לו מקום ללון בבית הספר וכך הכיר את חזי שהביא אותו לארוחת הבוקר.

​

"אתה בטוח שאין לך שום קשר ליהודים?" שאלתי אותו כששמעתי את סיפורו המוזר. 

​

"לא שאני יודע," השיב, "ההורים שלי אף פעם לא דיברו על זה. הם גם לא הלכו לכנסייה, אבל מעולם לא הזכירו שום דבר הקשור ליהדות. אני בן יחיד וכשאני חושב על זה, מעולם לא הכרתי מישהו שאמר שהוא יהודי, אבל איכשהו אני מרגיש קשור לזה."

​

אין ספק שאולף הוא בהחלט מראה מרענן. איש מהעולם הגדול, שהגיע מרחוק לתמוך באנשי גוש קטיף. לא כמוני, שסתם הגעתי מהרצליה פיתוח. 

​

אולף קיבל על עצמו משימה מיד בבוקר הראשון שלו בגוש קטיף. הוא החל לנקות את הכיכר הראשית מהלכלוך. "אני מבין שקשה לשמור על הניקיון במצב העניינים הנוכחי," הסביר לנו, "אבל חייבים לאסוף את הלכלוך כי זה ממש לא מצטלם טוב בטלוויזיה."

​

חשבתי על אולף יושב מול מכשיר הטלוויזיה שלו בעיירה רחוקה מצפון לשטוקהולם ורואה את הלכלוך בכיכר שבנווה דקלים. הוא מחליט לעשות מעשה, שולף ממגירת המטבח שלו חבילת שקיות לאיסוף אשפה, קונה כרטיס טיסה, מגיע לנווה דקלים ומתחיל מיד לאסוף את האשפה. מעכשיו נווה דקלים תיראה טוב יותר בצילומים.

​

מטרה ראויה, חשבתי. קניתי גם אני חבילת שקיות ויחד עם נועם ועם אפי, החלטנו לעזור לאולף לאסוף את האשפה.

​

"למה יש כל כך הרבה זבל ברחוב?" הוא שואל אותי.

​

"המועצה לא ממש מתפקדת," עניתי, "וגם פינוי הזבל אל מחוץ לנווה דקלים איטי מהרגיל. חוץ מזה, כמות האנשים כאן היא פי שלוש מהרגיל, אז זה קשה."

​

"זה נראה רע כשכל העיתונאים האלה מסתובבים כאן והכיכר מלוכלכת," אמר. 

​

נועם לקח את זה שלב נוסף קדימה והציע לתושבים שהוא יטפל בגינותיהם כדי שהיישוב ייראה מטופח עד הרגע האחרון. בכל יום שעובר, גדלה העזובה. כשהתקווה עוזבת את הבית, קשה להמשיך לטפח אותו. 

​

אני דואגת לנועם. הוא נסחף לעבר הייאוש. מחפש מה לעשות ואיך להציל ומבין שידו קצרה. קשה להיות בחור צעיר בעל מצפון לנוכח כל זה. אני כבר רואה עליו שהוא יחזור בתשובה. הוא כבר היה שם כיפה על ראשו אילולא חשב שרצוי להפגין חילוניות כרגע. אני מציעה לו שאקח אותו לגדיד כדי שינגן לאורן, הילד פגוע המוח שגר שם. נועם מנגן נהדר בחלילית וברור לי שהנגינה עדיפה מבחינתו על העבודה בגינה. הוא בחור שברירי, עם ידיים עדינות של פסנתרן. עדיף שינגן.

​

אנחנו נוסעים לגדיד. כבר היינו שם כמה פעמים. אורן אוהב מאוד לשמוע מוזיקה. הבעיה שלו תורשתית וגם אחותו סובלת מתסמינים דומים, אך קלים בהרבה. בקיץ הוא מבלה את רוב זמנו בבריכה קטנה בחצר ביתו. כשאנו מגיעים, אורן משתולל בהתקף זעם. אמא שלו שמחה מאוד שהגענו. 

​

"אורן חושב עליך כל הזמן," היא אומרת לנועם. נועם מוציא את החלילית מהתיק השחור. אורן נרגע מיד. אורן לא מניח לנועם בין שיר לשיר. הוא מודאג מכך שנועם יפסיק לנגן. 

​

נועם מנגן בכוונה רבה. אני מדמיינת את הצלילים שיוצאים מהחלילית ונשפכים לתוך נפשו הרגישה של אורן. מה יהיה איתו אחרי הגירוש? אורן, כמו הציפור והעץ, לא פוחד מהעתיד. הוא יודע לחיות רק עכשיו.

​

אבל אמא של אורן דואגת. בדמעות היא מתארת לנו את מגעיה עם השלטונות בעניין הטיפול באורן. אני מקשיבה לה באמפתיה, אבל לא יכולה לעזור.  

​

כשאנו חוזרים מגדיד, כבר אחרי שלוש. חם מאוד בנווה דקלים. אני פורשת לנוח מעט בחדר הממוזג של תמר. 

​

בשש, כשהשמש מתחילה לשקוע, אני חוזרת לשירת הים ומתיישבת באוהל של החברונים. חם כאן עכשיו, אבל זה לא מפריע לי. אנשים נחמדים מתאספים על ספסלי העץ  ליד השולחנות הארוכים. אני בשולחן של הנשים. כבר התרגלתי להפרדה בין גברים לנשים והיא טבעית בעיני. נוח לי ככה. אילנה הרופאה מכפר סבא, שמתגוררת במאהל כבר כמה שבועות, מנסה להסביר לשרה עד כמה חשוב שתיענה להזמנה להיבחן לבית הספר לאמנות ג'וליארד שבניו יורק. ההזמנה הגיעה מנדבן יהודי דתי ששמע את נגינתה. ההצעה כוללת כיסוי כל ההוצאות. 

​

שרה היא נגנית צ'לו נפלאה. האימון היומי שלה על הכיסא מול הים מושך אנשים רבים להגיע בשעה הזאת אל מאהל החברונים. אבל לא תמיד שרה  שם וחוץ מזה, היא ביישנית מאוד. אנחנו משתדלים לא להפריע ולתת לה להרגיש כאילו היא מתאמנת עבור עצמה בלבד. שרה אוהבת לשבת על כיסא מול הים - הצ'לו בין הברכיים נאחז בחול - ולנגן אל הגלים. רוב האנשים נשארים באוהל ושומעים אותה משם. אני מתיישבת על החוף בפינה קצת יותר קרוב אליה, מעבירה את החול הזהוב  בין אצבעותיי ונסחפת עם צלילי הצ'לו. לא ידעתי שמוזיקה יכולה כל כך להדהים.

​

אילנה מבינה שרצוי לדבר על ג'וליארד עם נעמי, אמא של שרה, שכרגע נמצאת במטבח ומבשלת את ארוחת הערב. שרה עדיין לא התחילה לנגן. ייתכן שתעדיף לא לנגן היום. השמש מתחילה לשקוע. השקיעה היום יפה במיוחד - עננים אדומים מקשטים את כל רוחב השמיים והים גלי אך במקצת, מחזיר את אור השמש בכל הגוונים האפשריים של הצהוב, הסגול והאדום. על החוף צלמים מנסים להנציח את היופי הזה במצלמות מסובכות ומורכבות. גם לי יש מצלמה ואני מצלמת את הצלמים מנציחים במצלמותיהם את דמויות הנשים הדתיות עם תינוקות בזרועותיהן, מתפללות תפילת ערבית מול השקיעה. 

​

בפנקס כתבתי:

כל הפסיכולוגים בעולם לא היו יכולים להעניק לי את ההרגשה של חמש דקות בסביבת האמת המתוקה הזו. התמונה של המתפללות בדבקות מול הצלמים העיטים. בכלל לא חשוב איזו תמונה תצא, רק העובדה, הזיכרון, האישה עם התינוק המתפללת בתום מול הצלם הכורע לרגליה שוב ושוב, מצלם אותה, לא יכול לפגוע בה, להרע לה. הרע נשאר אצלו, הטוב נשאר אצלה. ואני מהצד מצלמת ורואה, נמצאת איתה כמו עם שאר הנשים  שמשוכנעות  שאני עיתונאית. אני בגיל 54, בת יותר מחצי מאה, עוד לא התחלתי לחיות באמת. הנה אני כאן, במקום שבו הכול יכול לקרות. לא נראית בעיני איש. לא חיה למען איש. מציצה בראי בערב לפני השינה, רואה נערה פורחת, עושה צעדים ראשונים בעולם טוב.

​

החיים במאהל החברונים הם כמו במחנה קיץ למבוגרים ולילדים.  המחנה פרימיטיבי למדי, אך יש בו את כל הדרוש לשהייה לא ארוכה מדי. רוב האנשים מסודרים, כל משפחה בתאה, בשורה של מבנים זמניים מכוסים בסכך. התא נראה כמו חדר די גדול, שמופרד משכניו בשני ברזנטים ירוקים. אחרי שהייה של קרוב לחודש, לכל תא כבר אופי מיוחד של המשפחה שמתגוררת בו, כמו בבית.

​

לדרורה הצפיפות הזאת לא התאימה ולכן היא הקימה אוהל ממול במרחק קצר משם. בהתחלה השתמשה בשירותים שבמאהל, אבל בהמשך ליזה אימצה אותה והיא הורשתה להתרחץ במקלחת של ליזה. דרורה ממשפחה חרדית והיא מדברת במשפטים כמו "נפלאות דרכי השם." היא הגיעה לשם כמה ימים לפניי. היא לא התעכבה כמוני בכפר מימון, אלא פשוט נסעה לגוש קטיף. "בכל מחסום," היא סיפרה לי, "היה לי קטע אחר. וגם הסטרטר באוטו לא היה בסדר. אמרתי שבאתי לנחם אבלים. 'אין מצב', ענו לי, 'תעשי סיבוב ותחזרי'. המשכתי לדרך עפר כדי להסתובב והאוטו נתקע. תמיד כשאני עצבנית האוטו נתקע. שני חיילים באו לעזור לי.  'אני הייתי נותן לך לעבור', אמר אחד מהם. 'בחייך', אמרתי לו, 'תן לי לעבור. תסתכל איזה בלגן הולך שם, אף אחד לא שם לב אלינו'." אז הוא נתן לה לעבור. "במחסום השני לא עשו לי בעיות מיוחדות. במחסום כיסופים ממש שקשקתי. שמתי מטפחת כאילו אני נשואה והצטיידתי במספר תעודת זהות. לא הייתה לי תעודה וכך נכנסתי."

​

אני אוהבת להקשיב לשטף הדיבור של דרורה. ביום שישי צעדנו שתינו לאורך הים עד לקצה שבו יצחקי שם את ביצוריו בצורת גדר תיל לרוחב החוף. דרורה מספרת לי עליו, היא מכירה את כל האנשים כאן. 

​

"יש כמה דרכים להיות דתי, לקח לי הרבה שנים לעבד את זה. עכשיו - הדבר הכי חשוב שכתוב בתורה זה ואהבת לרעך כמוך. לראות את עצמך בתוך הקבוצה. למה מדברים על משיח? המשיח אצל הדתיים הוא כמו השלום אצל השמאל. הדרך, זה מה שחשוב. מה קורה אם הדרך עקומה? "קודם כול, סור מרע ועשה טוב. מהמקור האלוהי שהוא יונק ממנו, צלם האלוהים זה הנשמה היתרה שיש לנו. אנחנו חיים בעולם מטורף. נתנו לנו כלים, קודים, כדי להתמודד איתו. זה ההסבר לדת."

​

"העובדה שאני מברכת, לא עושה אותי אדם יותר טוב,"  היא מנחמת אותי על כך שאינני מברכת ומרצה לי את הפילוסופיה שלה: "אין שום דבר ודאי בעולם שלנו, מלבד המוות. זה היופי של החיים, שאת לא יודעת מה יהיה מחר ומחרתיים. תראי את החבצלות." 

​

אחרי שהשמש שוקעת, במאהל שוקדים על הכנת ארוחת הערב להמוני הילדים השזופים והרעבים, שמגיעים לעת ערב חזרה אל הוריהם מהפעילויות שעורכים להם. אני חוזרת לליזה. מחוף הים מול מאהל החברונים אני יכולה לראות את השולחן הגדול שנמצא בגובה של כשבעה מטרים מעל הים. אני לא ניגשת לשם לפני שאני רואה אנשים אחרים, אורחים, יושבים  ליד השולחן. אני יודעת עד כמה ליזה עובדת קשה ואינני רוצה להוסיף לה עבודה. האורחים הם עיתונאים, אנשי צבא וגם מתנחלים מקומיים. ליזה מכבדת אותם בכוסות תה ובעוגיות שהיא אופה מדי יום.

​

"שבי," אני אומרת לה כשהיא קמה להכין תה למישהו חדש שהגיע, "אני אכין לו תה." ליד השולחן הגדול אנשים רבים. השיחה ערה, אבל אני שותקת. לשאול שאלה זאת לא בעיה, אבל למה לשאול שאלות כשאין תשובות, למה קוראים לזה שיחה כשזה לא?    

​

 מול הים ליד השולחן אני חשה את האוויר שנוגע בגופי ואת הרוח החמימה של שעת הערב הזו במרפסת של ליזה. שואפת לתוכי את האוויר - לתוך מה? לתוך מי? מי אני? 

​

ליזה לא הייתה תושבת גוש קטיף. היא גרה בצפון. לבעלה ולה שטחי חקלאות במושב בגליל, אני לא זוכרת את שמו, מושב דתי. בחורף 2005 היא קנתה קרוואן והציבה אותו בשירת הים. ביום העצמאות, כשביקרנו אותה לראשונה, זמן קצר אחרי  שעברה להתגורר שם, הקרוואן עדיין היה כמעט ריק. הפרגולה, המדרגות לים והמקלחת מעץ מחוץ לקרוואן - כל אלה עדיין לא היה קיימים. אבל כבר אז, כשהגעתי לשם עם דובי, ביחד עם יניב ועם רננה, תנור האפייה עבד וליזה כיבדה אותנו בעוגיות הטעימות שלה. השולחן הגדול היה אז בתוך הקרוואן. ביום העצמאות מול הים היה די קר. מה שהפליא אותי באותו ביקור היו החבצלות - על הגבעה ליד הקרוואן ולאורך הדרך בירידה לים. חבצלות ריחניות. בהרצליה פורחות החבצלות אך ורק בסתיו. מיד בתחילת החורף הן נעלמות. כנראה כאן יורד פחות גשם והחבצלות פורחות הרבה יותר מאוחר. או אולי אלה חבצלות מסוג אחר, עם הרגלים שונים?  התפלאתי איך ליזה חופשייה להוציא את כל ההוצאות האלה, להקים לעצמה קרוואן מול הים, כאשר בעלה נותר לעבוד במשק שלהם שבגליל. "הוא מגיע לכאן לשבת," הסבירה לי כששאלתי אותה.

​

ליזה היא אישה גדולה, בכל מובן אפשרי - בגוף וגם בביטחון העצמי ובשלווה שהיא מקרינה. כמו אדם שיודע בדיוק למה הוא כאן ומה עליו לעשות. היא לא מצטדקת, לא מתנצלת ולא מסבירה.

​

קשה לדעת בת כמה היא. שיערה הבהיר מבצבץ מתחת למטפחת שמכסה תמיד את ראשה. לא ברור אם השיער הוא שיבה או בלונד בהיר מאוד, שיכול להתאים לפניה האדומות והגדולות. ליזה חזקה ומוצקה כבת כפר. יש לה ידיים עבות וחיוך תמידי. לפי שירלי בתה, אני מנחשת שליזה פחות או יותר בגילי.

​

ראיתי אותה פעם עולה מן הים. בידה החזיקה סוס, שעלה יחד איתה מן הים. התמונה הזכירה לי אישה-אמזונה, לוחמת, לא פוחדת מכלום. דרורה סיפרה לי שהסוס השתולל קודם על החוף וליזה נחלצה לעזרת הרוכב הלא מנוסה, הרגיעה את הסוס ואחר כך לקחה אותו לרחצה בים. 

​

באחד הימים, כשחזרתי עם אדם, היא עמדה באמצע פיסת הדשא ששתלה ליד הקרוואן ועקרה עשבים שוטים שצמחו שם, תוך כדי דיבור בטלפון בשפה לא מוכרת לי. צליל קולה נשמע לי זר. היא נשמעה מתנצלת. אפילו בתנוחה שלה, תוך כדי עקירת העשבים מהדשא החדש, הייתה  נמיכות קומה לא אופיינית. הבטתי בה תמהה. לא ידעתי אם לחכות שתגמור את השיחה או להשאיר בידה את אדם ולהניח לה לדבר בפרטיות. השפה הזרה הבטיחה לה פרטיות, אך הרגשתי שצליל קולה ותנוחת גופה הגדול מסגירים משהו שאולי היא מעדיפה להסתיר.

​

ליזה שמה לב לנוכחותי ורמזה לי להישאר. היא לא מאלה שמנסים להסתיר.

​

"דיברתי עם אמא שלי," אמרה כשסיימה את השיחה. "היא כמעט בת שמונים. היא דואגת לי. מה שקורה כאן נראה ממש גרוע בנורבגיה."

​

"אמא שלך חיה בנורבגיה?", התפלאתי. 

​

"אני מנובגיה," אמרה בפשטות. "אמא שלי חיה בנורבגיה, רק אני חיה כאן בישראל. כל המשפחה שלי הם נורבגים גויים."

​

הקרוואן של ליזה מונח כיום ביצהר שבשומרון. ליזה לא התפנתה כמו כל האנשים בהתאם למכתב ששלח אלוף הפיקוד, או אלוף הפירוק ואני הייתי כותבת עלוב הפירוק.

​

ליזה נותרה בקרוואן שלה שבועיים אחרי שכולם עזבו. דרורה סיפרה לי את זה. רק אחרי שהבתים נהרסו וצה"ל סיים את מלאכת ההריסה, היא העמיסה את הקרוואן על משאית גדולה ועזבה את המקום. זה בדיוק מה שאמרה לי ביום העצמאות – "אותי לא יוציאו מפה לא בטוב ולא ברע. אני אצא מכאן כשאחליט." דרורה נתנה לי את מספר הטלפון שלה. היא מתגוררת עכשיו בגוש עציון. אני מתביישת להתקשר אליה. האם אני באמת רוצה לשמוע איך בילתה יותר משבועיים על החוף בנווה דקלים כשאין איש אחר מסביבה? האם עלובי הפירוק באו לאכול את העוגיות?

​

​